התשובה של רובכם לשאלה הזו כנראה תהיה חלקית. בדרך כלל אנשים מדמיינים בהקשר לשאלה הזו אונס בסמטה חשוכה, או לפחות תוקפנות אלימה. אבל זהו הסגנון של חלק קטן מן הפגיעות המיניות. רוב הפגיעות אינן בהכרח אלימות.

מהי אם כן ההגדרה של פגיעה מינית?

ההגדרה מכוונת לתוצאה הרגשית של הפגיעה:

פגיעה מינית היא מעשה מיני שבו רצונו, כבודו ודמותו של הנפגע נרמסים על ידי הפוגע.

זוהי התנהגות מינית לא חוקית שהתרחשה באחד מן האופנים הבאים:

א) נגד רצון הנפגע, ללא הסכמה

ב) או בדרך תוקפנית

ג) נצלנית

ד) או מאיימת.

א)      כשאנו אומרים "נגד רצון הנפגע/ת" הכוונה לאו דווקא לאונס. מרגע שאישה אמרה "לא", בכל שלב שהוא, כל מה שנעשה משם ואילך הוא פגיעה. כאשר מדובר בקטינים, הגיל שבו ההסכמה שלהם קבילה מבחינה משפטית הוא 16. כך לדוגמה מורה שמנהל מערכת יחסים מינית עם תלמידים או תלמידות צעירים, גם אם הם מביעים הסכמה, עובר עבירה פלילית.

ב)      בנוגע ל"דרך תוקפנית", כאן כבר מדובר בהפעלת כוח ממשית. ועדיין אין מדובר דווקא בתקיפה בסמטה חשוכה. רוב הפגיעות ומעשי האונס, גם התוקפניים שבהם, נעשים על ידי אדם שהיה מוכר לנאנסת.

ג)       כאשר פוגע מנצל את הנפגע לצרכיו המיניים, בעוד לנפגע לא היה עניין ביחסי המין, אלא בחברות, עבודה, או אינטרס אחר, מדובר "בדרך נצלנית". כך קורה בדרך כלל בפגיעות מיניות של ילדים צעירים, כאשר הפוגע מנצל את רצונו של הנפגע לחברות, לצורך פגיעה מינית בו.

ד)      האיומים שהפוגע עלול לאיים על הנפגע הם מגוונים. זה יכול להיות איום בפיטורים מהעבודה על אישה שללא המשכורת מעבודה לא יהיה לה מה לאכול, זה יכול להיות איום של "מקובל", שמהשמיים יענישו את האישה, וזה יכול להיות פדופיל שמשביע ילדים לא לגלות את מה שנעשה ביניהם.

פגיעה מינית קשורה במצבי ניצול כוח או סמכות. הפוגע לעולם ינצל את כוחו הפיסי, או את כישוריו המניפולטיביים, שזה גם כן סוג של כוח, או את סמכותו בעבודה. פדופילים לדוגמה מעדיפים לא להשתמש בכוח, אלא באומנות הפיתוי. רק במיעוט המקרים ניצול ילדים על ידי פדופילים נעשה באלימות. אף על פי כן אנו נגדיר זאת פגיעה מינית.

הנשיא לשעבר קצב, על פי העדויות במשפט, ניצל בעיקר את סמכותו כנשיא וכמעסיק, ורק נעזר בכוחו הפיסי.

התוצאה הסופית

התוצאה הסופית של הפגיעה היא תחושת פגיעה, השפלה, בושה ורגשות אשמה.

התחושות האלה הן נורה אדומה עבור הנפגעים, שכן הפוגעים למיניהם הם "אלופים" ב-לגרום לנפגעים לחשוב שהם לפחות שותפים שווים למה שאירע, אולי אפילו היוזמים. שאלות כמו: "אתה רוצה ללטף אותי או שאני אלטף אותך" נותנות אשליה של חופש בחירה, שכתוצאה ממנו הנפגעים יתקשו להחליט האם הם נפגעו או שיתפו פעולה. הניתוח השכלי לא ממש עוזר כאן.

לכן, התחושות הללו הן האינדיקציה. אם כך את/ה מרגיש/ה – נפגעת! שווה ללכת לטיפול.