קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (4)

העיוורון לרוע, או: מעט מן האור לא עושה הרבה

רוב האנשים לא רואים פגיעות מיניות. על אף שאחד משישה ילדים ואחת משלוש או ארבע נשים נפגעת מינית, מדובר בתופעה שמרבית האנשים עיוורים כלפיה;  זה משהו שנמצא לגמרי מחוץ לעולם המושגים שלהם.

מדוע זה כך? כיצד תופעה כל כך רחבת היקף, תופעה שרופאים, מטפלים, אנשי חוק ועוד נתקלים בה מידי יום ביומו, הופכת להיות שקופה?

יש לכך מספר תשובות. היום אכתוב על אחת מהן – הרצון האוניברסלי שלא לראות רוע, לא לשמוע עליו, ולא לדבר עליו. אנשים לא אוהבים לפגוש ברוע. כאשר לא פוגשים אותו, זה נותן מקום לאמונה שהוא לא קיים, לפחות לא בכמות שטוענים שהוא קיים. לכן, כאשר  שומעים על רוע, אינסטינקטיבית אנשים מסיבים את עיניהם. כאשר מישהו מתעקש ושם לנגד עיניהם את המציאות העגומה, הם יאמרו שאינם מאמינים.

נדמה לי שהמקום הגדול שתופסת בחיינו האמרה של רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", נובעת מהרצון האוניברסלי, שלא להביט בחושך. הטענה היא  שאין כל צורך להביט בחושך. די ליצור עוד אור.

הרעיון מקבל חיזוק לכאורה מדברי הרב קוק (ערפלי טוהר):

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חכמה".

אולם, כאשר אנחנו מדברים על מוגנות של קהילה, או על טיפול בפגיעה מינית שהתגלתה בתוכה, יישום הרעיון של הגברת האור מתברר כבלתי אפקטיבי בעליל. יותר מכך, יישום כזה של הרעיון משקף הבנה מוטעית שלו.

סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מדבר על יחסי גומלין שלנו עם שני מעגלים – מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה. מעגל ההשפעה, הוא הסך הכול של הדברים בחיינו שיש לנו שליטה עליהם. מעגל הדאגה הוא אותה קשת תחומים שעליה אין לנו כל שליטה – החוב הלאומי, הזכייה באליפות של קבוצת כדורגל מסוימת ועוד.

מטבע הדברים, בדרך כלל מעגל הדאגה גדול ממעגל ההשפעה, כמו שזה בציור (אם כי לא תמיד).

לכך מתקשרים שני מונחים נוספים – פרואקטיביות וריאקטיביות. פרואקטיביות, הוא מסביר, משמעותה נרחבת יותר מאשר לקיחת יוזמה גרידא. המשמעות של המונח הזה היא שכבני אדם אנחנו אחראים לחיינו. מטבענו אנחנו פרואקטיביים. לכן אם חיינו אם פועל יוצא של נסיבות החיים, זה פשוט משום שבחרנו להעצים את כוחן של הנסיבות לשלוט בחיינו. כאשר אנחנו עושים כך, אנחנו נעשים ריאקטיביים – אנשים המגיבים לסביבה.

אנשים ריאקטיביים מונעים בכוח הרגש, הנסיבות, התנאים והסביבה. אנשים פרואקטיביים לעומת זאת, מונעים מכוח ערכים שנבחרו על ידם בקפידה.

ההבדל במידת האפקטיביות, בין אנשים פרואקטיביים לאנשים ריאקטיביים, טוען קובי, הוא 5000%.

ההבדל מתבטא גם בשפה. שפתם של אנשים ריאטיביים משחררת אותם מכל אחריות – "אני פשוט כזה"; "זה הגורל שלי"; "אילו רק היה מתחלף הבוס שלי"; "אין לי ברירה, אני חייב לעשות זאת".

אנשים פרואקטיביים לעומת זאת אומרים: "הבה נבחן את החלופות". "אנסה גישה אחרת". "אבחר תגובה הולמת".

לטענתו של קובי, אנשים פרואקטיביים נוטים להתמקד במעגל ההשפעה. הם עובדים על הדברים שלגביהם יש להם מה לעשות. האנרגיה שלהם חיובית מטבעה, והיא גדלה ומתחזקת ומרחיבה את מעגל ההשפעה שלהם.

לעומת זאת, אנשים ריאקטיביים ממקדים את מאמציהם במעגל הדאגה. הם מתמקדים בחולשות של אחרים, בבעיות הסביבה ועוד. הפעילות במעגל הדאגה מעצימה את כוח הנסיבות לשלוט בחיינו.

עכשיו לענייננו.

כללי המוסר, האנושיים והאלוקיים דורשים מאתנו לקחת אחריות מוסרית על מלוא שטחו של מעגל ההשפעה שלנו. בנוגע לאותם תחומים הנמצאים במעגל ההשפעה שלנו, אנחנו אמורים לפעול באופן מעשי ואפקטיבי.

הביטוי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" נאמר בנוגע למעגל הדאגה. אני יכול לנסות לתקן משהו גם במקום שאין לו בו השפעה ישירה, באמצעות הפצת אור בעולם. כך לדוגמה כותב בעל התניא (ליקוטי אמרים, לב):

"ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים".

במעגל ההשפעה של אדם, טוען בעל התניא, נמצאים חבריו הקרובים. לגביהם אין די ב"מעט מן האור". אדם נדרש להוכיח אותם על מעשים לא ראויים, ואפילו לשנוא אותם שנאה פעילה. מי שאינו שייך למעגל החברים הקרוב נמצא רק במעגל הדאגה. את אלו אפשר לנסות למשוך באהבה, ואולי זה יפעל, אולי לא. גם הוספת הצדק של "הצדיקים הטהורים" מכוונת למעגל הדאגה. במעגל ההשפעה הצדיק נדרש למחות באופן פעיל על הרשעה.

הניסיון אם כן, ליישם עת הכלל של בעל חובות הלבבות במעגל ההשפעה, נובע מטעות בהבנת הכלל הזה.

אם נחזור לדבר על הקהילה, זו נמצאת במעגל ההשפעה של כל אחד מחבריה. בנסיבות מסוימות, בשל תפקידו או בשל מערכות יחסים, אדם נמנע מלפעול בצורה אפקטיבית אפילו לגבי נושאים הנמצאים במעגל ההשפעה שלו. זהו מצב, טוען סטיבן קובי, המשקף קוצר ראיה רגשי, וסגנון חיים ריאקטיבי ואנוכי, המתמקד במעגל הדאגה. אצל אנשים פרואקטיביים, גודלו של מעגל הדאגה שווה לפחות למעגל ההשפעה, וברוב המקרים, הוא גדול יותר, ומבטא את התחומים הנוספים שעליהם הם שואפים להשפיע.

בהקשר של פגיעות מיניות, בהסבת עיניים מן הרוע מבטאת את אותה אנוכיות וקוצר ראייה רגשי של אנשים ריאקטיביים. התוצאה היא קהילה לא מוגנת, ונפגעות שאינן מטופלות. אנשים פרואקטיביים אמורים להסתכל לרוע :"בלבן שבעיניים". הם מודעים לכוחם להתמודד עמו והופכים את הקהילה למקום מוגן יותר.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (3)

איך אני יודע שהיא דוברת אמת?

אחת השאלות שאני ואחרים שומעים כמעט תמיד כאשר אנחנו מרצים על פגיעות מיניות היא:

איך אני יודע שהיא דוברת אמת?

מסתובבים באוויר הרבה מיתוסים סביב תלונות שווא. דוגמאות אחדות:

• "ברגע שאשה תתלונן על מישהו שפגע בה, הוא 'גמור'. לך תוכיח שאין לך אחות".
• "נשים מתלוננות על אונס כדי לנקום / לסחוט".
• "מישהי התלוננה על חבר שלי סתם".

לפני שאני מתייחס לגופם של המיתוסים הללו, חשוב שתדעו: "עם הספק לא הולכים למכולת", כלומר, הספק אינו מייצר מוגנות קהילתית! להפך, הוא מייצר מרחב אפשרויות בלתי מוגבל לפוגעים למיניהם, לפדופילים, למטרידים, ולסיכונים נוספים הקיימים בכל קהילה.

למעשה, באירוע של פגיעה מינית המתגלה בקהילה, רוב אנשי הקהילה הם הכלים במשחק השחמט שמנהל הפוגע, שתכליתו היא לשתק את הקהילה ולמנוע אותה מפעולה. האמצעי העיקרי הוא "נטיעת הספק". על האופן שבו הוא עושה את זה כתבתי ברשימה הפונה לנפגעים, בבלוג שלי http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/12/blog-post_18.html).

אנשי הקהילה אינם הראשונים שבהם מנסה הפוגע לנטוע ספק. נפגעות ואפילו נאנסות רבות יוצאות מן האירוע עם הספק המתעתע: היה, או לא היה? האם זה היה בכוח, או שהוא חשב שהסכמתי? האם זה היה ליטוף תמים, או הטרדה מינית?

נטיעת הספקות האלה היא חלק ממערך ממיומנות הפגיעה המינית. הבחירה בידכם. אתם יכולים לבחור להיות כלי משחק בידיו של הפוגע. זה יפטור אתכם מליזום מהלכים ומלהתעמת עם הפוגע ומעגל התומכים שלו. אתם יכולים לבחור לברר את הספק, וזה די פשוט.  מי שמחליט להישאר פאסיבי מחמת הספק, ימצא את עצמו בקהילה המופקרת לפגיעות מיניות.

אם אחזור למיתוסים,  האם באמת כל כך קל להאשים אדם באונס? מסתבר שהמצב בשטח שונה. בפועל, חזקת החפות כמעט אינה מאפשרת להרשיע אנסים. קו ההגנה של עורכי הדין המגינים על אנסים ותוקפים, זהה לקו ההגנה של האנסים והתוקפים עצמם – ניסיון לנטוע ספק בלבו של השופט. מחקרים מצאו כי רק 1% מן האנסים מורשעים בדין הפלילי. מאחר שהרתעה תלויה בעיקר במידיות האכיפה ובהיקפה, אחוז כה זעום של הרשעות כמוהו כהזמנה לאנסים פוטנציאלים, או לאנסים סדרתיים (רוב האנסים הם סדרתיים) להמשיך ולפעול.

באשר לתלונות שווא, סקר הנמצא בידי המשטרה מצא כי שיעור תלונות השווא בעבירות של פגיעה מינית הוא 1/2% – 3%, בדומה לשיעור תלונות השווא בעבירות אחרות.

אוסיף, שחז"ל למדו אותנו ש"ניכרים דברי אמת" (סוטה ט, ב). אני אישית מתקשה להאמין למי שמספר לי שהוא שמע את שני הצדדים והוא לא יודע למי להאמין. רבנים ואנשי ציבור שטיפלו באירועים של פגיעות מיניות יכולים לספר לכם שלדעת מי דובר אמת הוא החלק הפשוט של ההתנהלות.

ולבסוף, לגבי החבר שלך שהתלוננו עליו סתם, לא הייתי ממליץ לך להתעלם מהסטטיסטיקה ולהשאיר את הבת שלך איתו לבד. כשמדובר בחברים שלהם, אנשים נוטים לא לחשוב רציונלית. החשיבה הרגשית אינה משרתת את המוגנות מפני פגיעות. עדיף שלא תיקח סיכון.

לסיכום, הוודאות היא הצעד הראשון לניהול סיכונים אפקטיבי של קהילה. ככל שיותר חברים בקהילה יבחרו להישאר במצב של ספק, המוגנות של הקהילה מפני פגיעות מיניות תפחת, ולהפך, ככל שיותר אנשים יבחרו לראות את הנתונים ולהיערך בהתאם, הקהילה תהיה מוגנת יותר.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (2)

מבורות פלורליסטית לקהילה דעתנית

התגובה השכיחה של קהילה לשמע פגיעה מינית בתוכה היא "שיתוק". ממתינים ש"מישהו" יעשה "משהו".

ההתנהגות הזו מתאימה למה שאנחנו מכירים במחקרים זה עשרות שנים. תקרית מפורסמת שהיוותה את הטריגר למחקרים הללו אירעה בשנת 1964 – מקרה הרצח של קייטי גי'נוביז בארה"ב.. המקרה אירע בניו יורק ברובע קווינס.–  קייטי חזרה מן העבודה בבאר מקומי ב – 3:20 לפנות בוקר. היא החנתה את הפיאט האדומה שלה מול ביתה ופנתה לדירתה. לפתע הגיח איש ממחבוא, התנפל עליה, וניסה לדקור אותה בסכין. קייט זעקה  "הצילו". אור נדלק בכמה חלונות בדירות הפונות לרחוב. בדיעבד הסתבר שעשרות אנשים ראו את האירוע. קייט נאבקה כדי להשתחרר מאחיזתו של התוקף והצליחה לברוח לפינת הרחוב, שם היו עדים למרדף שכנים נוספים, האיש לא הרפה ממנה ורדף אחריה לחדר המדרגות של אחד הבתים. היא זעקה "אני מתה", "אני מתה" וכעבור שניות הייתה גופתה מוטלת ברחוב. 38 שכנים צפו באירוע ושמעו את זעקותיה במשך מחצית השעה. עיתונאים שראיינו את השכנים שהיו עדי ראיה למקרה או עדי שמיעה גילו כי אף אחד מהם לא חש לעזרתה של קייט. יותר מכך, אף אחד לא הרים טלפון למשטרה או לשירותי ההצלה האחרים. כאשר לאחר חצי שעה החליט מישהו שכדאי להתקשר למשטרה, הגיעה זו תוך דקות ספורות, אך זה היה מאוחר מידי.

המקרה הזה יצר זעזוע בחברה האמריקנית ועורר את השאלה: האם החברה הזו הפכה להיות כה אטומה עד שאינה מסוגלת להיענות לזעקותיה של נרצחת, ואפילו לא להתקשר למשטרה?

שני חוקרים אמריקנים, לטנה ודרלי החליטו לחקור את התופעה. הם בדקו כיצד הנטייה להושיט עזרה מושפעת ממספר הנוכחים באירוע. לכאורה, צפוי שככל שרואים את האירוע יותר אנשים, עולה הסבירות שמי מהם יושיט עזרה. בפועל, התוצאות של המחקר הראו תופעה הפוכה – ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע , לפי אמונת הנבדקים- כך הם נטו פחות להושיט עזרה. תוצאות דומות התקבלו גם בניסויים אחרים.

לטנה ודרלי כינו תופעה זו אפקט הצופה מן הצד: נוכחות הזולת מעכבת או מונעת הושטת עזרה.

אחד הגורמים המרכזיים לאפקט הוא יכולת הפרשנות הלקויה של מה שמתרחש. במקרים רבים הצופה מן הצד אינו בטוח איך לפרש את האירוע. לכן הוא נוטה לבדוק מה עושים האחרים בנדון. כאשר מספר הנוכחים באירוע גדול, הוא בטוח שאין מדובר במקרה חירום, או שאין צורך בהתערבות.  האדם הזקוק לעזרה במקרים אלה נופל קורבן לתופעה הנקראת בורות פלורליסטית : כל אחד מן הנוכחים במצב החירום אינו יודע לפרש את האירוע, מרגיש מבולבל ומשום כך אינו עושה דבר. אולם את חוסר המעש של אחרים הוא  לא מייחס לבלבול שלהם אלא להחלטתם השקולה שאין מדובר במקרה חירום ואין לעשות דבר.

השיתוק האוחז בקהילה המגלה פגיעה מינית בתוכה, גם הוא ביטוי ל"אפקט הצופה מן הצד".

מה הקהילה צריכה לפתח בכדי שתוכל לטפל בפגיעה מינית ובמשמעויותיה באופן אפקטיבי?

כמו שכתבתי ביחידה הקודמת, בכדי שקהילה תהפוך ל"קהילה מוגנת" יחסית בפני פגיעות מיניות בתוכה היא צריכה להשתמש בכוחות ומשאבים שבתוכה. כאשר אלו אינם קיימים עדיין, הקהילה צריכה לפתח אותם. במושגים של התפתחות אישית או קבוצתית מדברים על – "מצוי", "רצוי", "פער" (ואיך מגשרים עליו). אם רוצים להגיע ליעד של "מוגנות קהילתית", על הקהילה לדעת היכן היא נמצאת עכשיו בהקשר הזה. אפשר לדמיין כל מיני דברים על "המקום הטוב" שבו נמצאים, אבל זה לא יסייע לקהילה לפתח את המשאבים הנדרשים.

באופן מאד כוללני ניתן לומר על המקום העכשווי שבו נמצאות רוב הקהילות  כך:

1)      רוב הפגיעות המיניות אינן ידועות לאנשי הקהילה (בהשוואה לסטטיסטיקה).

2)      הפוגעים בדרך כלל גם כן אינם מוכרים לאנשי הקהילה, ואין התגוננות אפקטיבית מפניהם.

3)      ההתייחסות לשיעור הקטן של פגיעות מיניות בקהילה ש"מתפוצץ", לא תמיד מטופל כראוי. מי שמכיר את המתרחש בקהילות מקרוב מדבר על קו ברור שעובר בין פוגעים מינית שבאו ממשפחות מינוריות בקהילה, לאלו שבאו ממשפחות דומיננטיות. יש סיכוי מסוים שהקהילה תוקיע את הראשונים. נדיר שהיא מוקיעה את האחרונים.

4)      הטיפול בנושא נעשה על ידי קומץ אנשים (מזכירות, צוות שהוקם לצורך העניין). כמעט לא קורה שהצוות הזה נטול אינטרסים או אג'נדות מוטעות.

5)      קיימת בורות פלורליסטית בנושא הפגיעות המיניות, ולכן רוב הקהילה בעצם משותקת.

מכאן שהמשאב הראשון שעל הקהילה לפתח בדרך ל"מוגנות קהילתית" הוא רכישת ידע בנושא פגיעות מיניות. קיים פער מאד משמעותי בין מי שרכש ידע מוצק בנושא לבין מי שהנושא זר לו. אלו האחרונים מתקשים אפילו להאמין שיכול להיות דבר כזה "פגיעה מינית", ועל אחת כמה וכמה שהם חסרים לחלוטין כישורי התגוננות. קהילה דעתנית היא קהילה הרבה יותר מוגנת. היא יודעת מה לחפש וממה להתגונן. היא מודעת למחירים שהיא תשלם אם לא תתגונן. היא הרבה יותר חדה ביכולת להבחין בין אמת לשקר. ובסופו של דבר אנחנו מקבלים כמשאב להתמודדות כושר חשיבה של מאות אנשים, שהוא תמיד גבוה לאין ערוך מכושר החשיבה של שני האנשים שתפקידם לטפל בנושא, בקהילה שבה שוררת "בורות פלורליסטית". גם אם בפועל יטפל רק צוות קטן באירוע של פגיעה מינית, הוא יהיה מבוקר על ידי קהילה שלמה שבקיאה בנושא, ותובעת מוגנות אפקטיבית.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (1)

למה צריך קורס כזה?

זוהי רשימה ראשונה בסדרה של רשימות, קורס מקוון להתמודדות קהילתית עם פגיעות מיניות. הקורס, ככל קורס אחר, מיועד למעוניינים, במקרה הזה, למי שמעוניינים להתמודד עם פגיעות מיניות באופן אפקטיבי.

נתונים: הסטטיסטיקה מדברת היום על אחת מכל 4 נשים, שנפגעה מינית, ואחד מכל 6 ילדים (בנים ובנות) שנפגע מינית. הנתונים הללו חוצים מגזרים. אין הבדלים משמעותיים בין המגזר החילוני, לדתי, או לחרדי. השיעורים הם אותם שיעורים. משמעות הדברים היא שבקהילה ממוצעת, אחד מכל 5 אנשים מכלל האוכלוסייה נפגע.

בעדות מן השטח כותבת דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות בירושלים (ילדות הפקר, עמ' 28):

"הייתי רוצה לספר לכם שאצלנו זה לא קורה; אצלנו אין ילדים שעוברים התעללות; אצלנו אין תקיפה מינית, אצלנו אין פגיעה מינית במשפחה. אבל כמנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות אני מתמודדת מדי יום עם האמת המרה, עם אינסוף סיפורים של כאב וייאוש.

גם לאחר שמבינים שזה קורה אצלנו, במגזר הדתי, עדיין נוח לנו לחשוב שזה לא קורה ממש אצלי, בשכונה או ביישוב שלי, ולא אצל החברים שלי, או במשפחה המורחבת שלי. זה קורה אי-שם, בחלקים החלשים של החברה. אבל אנחנו במרכזי הסיוע, שמקבלים פניות מנשים וילדים בכל רחבי הארץ, יודעים היטב, שהנפגעות שלנו הן החברות וקרובות המשפחה של כל מי שקורא את החוברת הזאת. לכל אחד מאתנו יש חברה או בת משפחה או שכנה שעברה התעללות. אבל היא אינה מספרת את סיפורה, כי לספר זה מסוכן. חשיפת הסיפור תחריב הכול".

מדוע זה קשור לקהילה?

ראשית, אין מישהו אחר שיטפל בתופעה הכואבת הזו. מחקר שהתבצע בארצות הברית הראה שרק 1% מן האנסים מורשעים בסופו של דבר. בארץ השיעור הוא ככל הנראה דומה, שכן רק כעשירית מכלל הנפגעות והנאנסות מתלוננות על כך במשטרה. את רוב התלונות המשטרה גונזת מסיבות כאלה ואחרות, וגם אלו שבסופו של דבר כן מועברות לפרקליטות אינן מגיעות בהכרח לשלב הגשת  כתב אישום. שיעור זעום כל כך של אכיפה אינו מייצר כל הרתעה כלפי האנסים, הפדופילים ושאר עברייני המין. אם הקהילה לא תגן על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה.

בקהילות סגורות מכל הסוגים קיימת תופעה של "פוגענות רב דורית". נפגעים שלא טופלו עלולים להפוך בעצמם לפוגעים בשיעורים גבוהים מאשר כאלו שלא נפגעו. מטפלים יודעים לספר על ישובים שבהם קיים כבר דור שלישי של פוגענות. מחקרים מראים שקרוב ל-85% מן הפגיעות המיניות נעשות על ידי אדם מוכר לנפגע/ת. לאור זאת מובן כי בקהילה סגורה, "שדה הציד" המועדף על פוגעים יהיה הקהילה עצמה. כך נוצרת התופעה של פוגענות רב-דורית.

מאליו מובן כי קהילה המעוניינת להגן על עצמה, חייבת להגדיר את המוגנות הקהילתית כאחת ממטרותיה, לתכנן ולהקצות לכך אמצעים.

תכל'ס, באלו מישורים הקהילה יכולה לפעול?

א.      ניהול סיכונים. התחום הראשון שעל הקהילה לפעול הוא התחום של ניהול סיכונים. לפחות חלק מן הפוגעים הם אנשי הקהילה. אין להם קרניים, ולכן קשה לזהות אותם, אבל אנחנו יודעים בוודאות שהם קיימים. חלק גדול מהם, כ-60%, פוגעים בתוך המשפחה. המשפחה בדרך כלל מסתירה את הפתולוגיה המשפחתית הזו, אבל מי שפוגע בתוך המשפחה בהחלט מהווה סיכון גם מחוץ לה. לפעמים אנחנו יודעים על פדופיל, או אנס שגר בישוב מסוים. החוק אינו מאפשר לגרש אדם מביתו, אבל זה אינו פוטר את הקהילה מהתמודדות עם הסיכון שאותו אנס מהווה. ניהול סיכונים משמעותו הערכת כמות הסיכון, איכותו, וגזירת אמצעי ההגנה הנדרשים בכדי לצמצם אותו (שמירה, מצלמות אבטחה ועוד).

ב.      תמיכה בנפגעים. כאמור, אחד מכל חמישה מבני הקהילה נפגע מינית. כל הנפגעים הללו אם ילדים, נשים ואנשים (הילדים שגדלו), שעברו טראומה. בהקשר הזה יש לקהילה תפקיד מאד משמעותי.

"שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים".

 (מתוך הפרק "תפקיד הקהילה" ב'טראומה והחלמה' מאת: ג'ודית לואיס הרמן).

אני מזכיר שוב. אנחנו מדברים על 20% מאנשי הקהילה. בכדי להירפא מן הטראומה שעברו הם צריכים לדעת שהם חיים בקהילה המבטאת עולם עם מערכת ערכים ברורה; קהילה שמבחינתה צדיק הוא צדיק ורשע הוא רשע. הכרה ציבורית בפגיעה משמעותית כלפי אותם שנפגעו מיד אנשים אחרים בקהילה, אך היא חשובה לנפגעים כולם. אך אין די בכך. נדרשת פעולה נוספת. הקהילה אמורה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. ברובם המוחלט של המקרים הפוגע לא ייקח את האחריות על הפגיעה ועל תוצאותיה. הוא יכחיש, ימזער את העוול, יטען שהנפגע אשם, שהנפגע הביא זאת על עצמו. בכוחה של קהילה חזקה להטיל את האחריות לפגיעה על הפוגע, ולתבוע ממנו לתקן את העוול. כמו שאומרת הרמן, שתי התגובות – הכרה ותיקון העוול – שתיהן הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים כולם, הן אלו הקשורים בפגיעה המדוברת, והן האחרים שנפגעו בהזדמנויות אחרות.

ג.       יצירת תרבות מונעת פגיעות מיניות. פגיעות מיניות נוצרות במקום המאפשר להן להתרחש. קהילה שלא תרכוש ידע בנושא, תחשוש מהכוחניות שהפוגעים מפעילים כלפיה ולא תנקוט כנגדם סנקציות ותוקיע אותם, תהפוך להיות חממה לפגיעות מיניות.

ברשימה הבאה אעסוק במשאבים שעשויים להיות לקהילה בכדי להתמודד עם המשימות  הללו הניצבות בפניה.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/