למה צריך קורס כזה?

זוהי רשימה ראשונה בסדרה של רשימות, קורס מקוון להתמודדות קהילתית עם פגיעות מיניות. הקורס, ככל קורס אחר, מיועד למעוניינים, במקרה הזה, למי שמעוניינים להתמודד עם פגיעות מיניות באופן אפקטיבי.

נתונים: הסטטיסטיקה מדברת היום על אחת מכל 4 נשים, שנפגעה מינית, ואחד מכל 6 ילדים (בנים ובנות) שנפגע מינית. הנתונים הללו חוצים מגזרים. אין הבדלים משמעותיים בין המגזר החילוני, לדתי, או לחרדי. השיעורים הם אותם שיעורים. משמעות הדברים היא שבקהילה ממוצעת, אחד מכל 5 אנשים מכלל האוכלוסייה נפגע.

בעדות מן השטח כותבת דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות בירושלים (ילדות הפקר, עמ' 28):

"הייתי רוצה לספר לכם שאצלנו זה לא קורה; אצלנו אין ילדים שעוברים התעללות; אצלנו אין תקיפה מינית, אצלנו אין פגיעה מינית במשפחה. אבל כמנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות אני מתמודדת מדי יום עם האמת המרה, עם אינסוף סיפורים של כאב וייאוש.

גם לאחר שמבינים שזה קורה אצלנו, במגזר הדתי, עדיין נוח לנו לחשוב שזה לא קורה ממש אצלי, בשכונה או ביישוב שלי, ולא אצל החברים שלי, או במשפחה המורחבת שלי. זה קורה אי-שם, בחלקים החלשים של החברה. אבל אנחנו במרכזי הסיוע, שמקבלים פניות מנשים וילדים בכל רחבי הארץ, יודעים היטב, שהנפגעות שלנו הן החברות וקרובות המשפחה של כל מי שקורא את החוברת הזאת. לכל אחד מאתנו יש חברה או בת משפחה או שכנה שעברה התעללות. אבל היא אינה מספרת את סיפורה, כי לספר זה מסוכן. חשיפת הסיפור תחריב הכול".

מדוע זה קשור לקהילה?

ראשית, אין מישהו אחר שיטפל בתופעה הכואבת הזו. מחקר שהתבצע בארצות הברית הראה שרק 1% מן האנסים מורשעים בסופו של דבר. בארץ השיעור הוא ככל הנראה דומה, שכן רק כעשירית מכלל הנפגעות והנאנסות מתלוננות על כך במשטרה. את רוב התלונות המשטרה גונזת מסיבות כאלה ואחרות, וגם אלו שבסופו של דבר כן מועברות לפרקליטות אינן מגיעות בהכרח לשלב הגשת  כתב אישום. שיעור זעום כל כך של אכיפה אינו מייצר כל הרתעה כלפי האנסים, הפדופילים ושאר עברייני המין. אם הקהילה לא תגן על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה.

בקהילות סגורות מכל הסוגים קיימת תופעה של "פוגענות רב דורית". נפגעים שלא טופלו עלולים להפוך בעצמם לפוגעים בשיעורים גבוהים מאשר כאלו שלא נפגעו. מטפלים יודעים לספר על ישובים שבהם קיים כבר דור שלישי של פוגענות. מחקרים מראים שקרוב ל-85% מן הפגיעות המיניות נעשות על ידי אדם מוכר לנפגע/ת. לאור זאת מובן כי בקהילה סגורה, "שדה הציד" המועדף על פוגעים יהיה הקהילה עצמה. כך נוצרת התופעה של פוגענות רב-דורית.

מאליו מובן כי קהילה המעוניינת להגן על עצמה, חייבת להגדיר את המוגנות הקהילתית כאחת ממטרותיה, לתכנן ולהקצות לכך אמצעים.

תכל'ס, באלו מישורים הקהילה יכולה לפעול?

א.      ניהול סיכונים. התחום הראשון שעל הקהילה לפעול הוא התחום של ניהול סיכונים. לפחות חלק מן הפוגעים הם אנשי הקהילה. אין להם קרניים, ולכן קשה לזהות אותם, אבל אנחנו יודעים בוודאות שהם קיימים. חלק גדול מהם, כ-60%, פוגעים בתוך המשפחה. המשפחה בדרך כלל מסתירה את הפתולוגיה המשפחתית הזו, אבל מי שפוגע בתוך המשפחה בהחלט מהווה סיכון גם מחוץ לה. לפעמים אנחנו יודעים על פדופיל, או אנס שגר בישוב מסוים. החוק אינו מאפשר לגרש אדם מביתו, אבל זה אינו פוטר את הקהילה מהתמודדות עם הסיכון שאותו אנס מהווה. ניהול סיכונים משמעותו הערכת כמות הסיכון, איכותו, וגזירת אמצעי ההגנה הנדרשים בכדי לצמצם אותו (שמירה, מצלמות אבטחה ועוד).

ב.      תמיכה בנפגעים. כאמור, אחד מכל חמישה מבני הקהילה נפגע מינית. כל הנפגעים הללו אם ילדים, נשים ואנשים (הילדים שגדלו), שעברו טראומה. בהקשר הזה יש לקהילה תפקיד מאד משמעותי.

"שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים".

 (מתוך הפרק "תפקיד הקהילה" ב'טראומה והחלמה' מאת: ג'ודית לואיס הרמן).

אני מזכיר שוב. אנחנו מדברים על 20% מאנשי הקהילה. בכדי להירפא מן הטראומה שעברו הם צריכים לדעת שהם חיים בקהילה המבטאת עולם עם מערכת ערכים ברורה; קהילה שמבחינתה צדיק הוא צדיק ורשע הוא רשע. הכרה ציבורית בפגיעה משמעותית כלפי אותם שנפגעו מיד אנשים אחרים בקהילה, אך היא חשובה לנפגעים כולם. אך אין די בכך. נדרשת פעולה נוספת. הקהילה אמורה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. ברובם המוחלט של המקרים הפוגע לא ייקח את האחריות על הפגיעה ועל תוצאותיה. הוא יכחיש, ימזער את העוול, יטען שהנפגע אשם, שהנפגע הביא זאת על עצמו. בכוחה של קהילה חזקה להטיל את האחריות לפגיעה על הפוגע, ולתבוע ממנו לתקן את העוול. כמו שאומרת הרמן, שתי התגובות – הכרה ותיקון העוול – שתיהן הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים כולם, הן אלו הקשורים בפגיעה המדוברת, והן האחרים שנפגעו בהזדמנויות אחרות.

ג.       יצירת תרבות מונעת פגיעות מיניות. פגיעות מיניות נוצרות במקום המאפשר להן להתרחש. קהילה שלא תרכוש ידע בנושא, תחשוש מהכוחניות שהפוגעים מפעילים כלפיה ולא תנקוט כנגדם סנקציות ותוקיע אותם, תהפוך להיות חממה לפגיעות מיניות.

ברשימה הבאה אעסוק במשאבים שעשויים להיות לקהילה בכדי להתמודד עם המשימות  הללו הניצבות בפניה.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

מודעות פרסומת