לשון הרע ותקיפה מינית, בקיצור
הרשימה היום תעסוק בהלכות לשון הרע, בהקשר של פרסום זהותם של תוקפים ופוגעים מינית. התלבטתי אם לפרסם כאן דיונים מעמיקים או להסתפק בפרסום מסקנות קצרות. החלטתי בסופו של דבר לקצר, ואם יתעורר צורך להסביר חלק מן הדברים, אעשה זאת בהמשך.
השתקת פגיעות מיניות בקהילה תייצר חברה מעודדת פוגעים, חברה שתעבור יום יום ושעה שעה על הציווי "לא תעמוד על דם רעך" תוך השמעת ביטויי צדקנות בלתי רלוונטיים מהלכות לשון הרע. לדעתי, הנזק בהיתפסות להלכות לשון הרע בהקשר הזה גדול לאין ערוך מן התועלת שבו.
אסקור אפוא בקצרה את העקרונות של משפט התורה בנושא זה. חלק מן הדברים נכתבו כבר ברשימות קודמות, ואתם יכולים לראות בסקירה הזו מעין סיכום.
1) לעניין השאלה האם אדם דובר אמת, חזקת החפות, שאותה מניח ההליך הפלילי במשפט המדינה, אינה קיימת במשפט התורה. כנגדה קיימת חזקת כשרות, לאדם שהליכותיו מוחזקות ככשרות. בהתאם לכך, מי שנשללה ממנו חזקה זו, נטל ההוכחה לכך שמעשיו היו כשרים מוטל עליו. רק בנוגע לעונשי גוף וממון נדרשת עדות בכדי להטיל עונש.
2) דעת רוב הפוסקים היא שהמתלונן עצמו הוא רשאי לומר את כל טענותיו. אין לנקוט כלפיו שום סנקציה, ובוודאי שדבריו אינם מוגדרים כהוצאת שם רע.
3) מוסכם על כל הפוסקים כי במקום שהפרסום על פגיעה מינית מפריש מאיסור, או שיש בו תועלת אחרת, אף אם העדות עצמה אינה קבילה, הפרסום מותר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מה הדין כאשר קיים ספק האם התוצאה של הפרסום אכן תמנע בפועל עשיית איסור. ישנם גם דקדוקים שונים מה מוגדר כהפרשה מאיסור.
4) פגיעה מינית אינה התנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.
5) אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ – 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.
6) על פי המחקרים שהובאו בסעיף הקודם, מי שסיגל לעצמו דפוס התנהגות פוגעני מעמדו ההלכתי הוא כמי שהוחזק בדבר . התראה מפניו מהווה הצלת נפשות של ממש שכן ישנו מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות . על אף שבדין "אפרושי מאיסורא" חלק מהפוסקים נטה לומר שבמצבי ספק ייתכן ש"שב ואל תעשה" עדיף, במקרה של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כרודף אחר הערווה, ספק נפשות להחמיר, כלומר, חובה לפרסם את הדברים גם במקרה של ספק סכנה.
7) לאור המעמד ההלכתי של מי שתוקף מינית כמי ש"הוחזק" לתקוף מינית אין לנו צורך להכריע במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל, ואף לא לדקדק בגדרי הפרשה מאיסור, שכן מי שתקף מינית פעם אחת, חזקה עליו שעשה זאת כבר פעמים רבות, וגם ימשיך בכך. על כן ניתן לראות את הפרסום כהפרשה וודאית מאיסור ואף מסכנה.
8) למעשה הטענה על איסור הפרסום בשל לשון הרע והוצאת שם רע מקורה בתוקפים ופוגעים מינית. הטענה הזו משתלבת היטב במכלול הטענות האופייניות לתוקף. תחילה תובע התוקף "סודיות ושתיקה". לעזרתו הוא מגייס את הלכות לשון הרע, לשטענתו מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו. גם כאן הוא מסתייע בהלכה – הלה אינו אלא "מוציא שם רע". ככל שעמדתו של התוקף בקהילה חזקה יותר, הוא יכול להבטיח שלא יהיו לקרבנותיו שומעים. לשם כך הוא מתעטף באיצטלא צדקנית ש"אסור לקבל לשון הרע". התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקוי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית, והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית. בהקשר לתקיפה מינית הלכות לשון הרע מקבלות משמעות קונקרטית. מבחינת התוקף הן כלי ניגוח נוסף כלפי הקרבנות. לעומת זאת, מבחינת הנפגעים, שמיעת טענותיהם וקבלתם הם תנאי הכרחי להחלמה מלאה.
9) כידוע, לשון הרע לתועלת, מותר. קבלת עדות המתלוננים יש בה אם כן תועלת כפולה. ראשית, סיוע בריפויים הנפשי של הנפגעים. שנית מניעת סיוע מן התוקפים.
10) הדברים אמורים לא רק לגבי המצווה להעיד, אלא גם לגבי המצווה לקבל ולהאמין לתלונה.
11) כך עולה גם מדברי היראים :
עבר אדם עבירה ויש בו מכשול לאחרים כגון פסולי עדות והקדשות וזונות שנאסרות לבעליהן או איסורי מאכלות שחבריו נכשלים בהן או חטא אדם וגרם להיות נחשד על השבועה ואיסורי תורה ומצות מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל. ואינו בלאו – בלא יקום עד אחד באיש.
בהתאם לכך, בכל מקום שהותר למספר להעיד מותר לשומעים להאמין, אף שניתן להניח שיש מי שיבחרו שלא להאמין.
12) ניתן לסכם ולומר כי בפרסום דבר פגיעה מינית ופרסום זהותו של הפוגע יש מרכיב של הפרשה מאיסור ואף הצלה מסכנה. לאור זאת, לא זו בלבד שמותר לפרסם את הדבר, אלא שקיימת חובה להעיד על כך בציווי התורה "לא תעמוד על דם רעך".
שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"
http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/
פגיעות מיניות, פוקחים עיניים 