להתחבר למציאות
ברשימה הקודמת כתבתי על מספר פערים בין המצוי לרצוי. נתתי לרבי מלובביטש להגדיר את הרצוי (כמובן מי שמשתייך לזרם של הרב שך לא יראה זאת בעין יפה). עכשיו צריך להתחיל לעבוד.
בתחום ההתפתחות, הן האישית והן הקהילתית, לא ניתן לעבוד על מספר תחומים במקביל. עבודה עצמית נעשית צעד אחרי צעד, מבפנים החוצה, מן המקום שבו אתה נמצא עכשיו, אל המקום שאליו אתה שואף להגיע.
מהו הצעד הראשון?
נראה לי שהצעד ההכרחי הראשון הוא סגירת הפער בין מצבה של קהילה במציאות, לבין האופן שבו היא רוצה להציג את עצמה.
אחת ההתרחשויות שהובילה למפנה בהתייחסות לפגיעות מיניות הייתה האונס שהתרחש בקיבוץ שומרת בשנת 1988. ילדת חוץ בת 14 נאנסה במשך כמה ימים בידי שמונה נערים מהקיבוץ. היא ספרה לאחות בקיבוץ, וכך הסיפור יצא החוצה. הקבוץ השתדל מאד להשתיק את הסיפור, אבל הנערה הייתה במצב מאד קשה, וכבר לא ניתן היה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים. בסופ של דבר, הנערה הגישה תביעה משפטית כנגד האנסים.
ברגע שהסיפור יצא מתחומי הקיבוץ, התחיל סיקור נרחב של הפרשה בכלי התקשורת. הפאניקה הציבורית סבבה סביב השאלה: "איך יכול להיות כזה דבר בקיבוץ"? כל התנועה הקיבוצית התגייסה להגן על שמה הטוב של התנועה. הפער המעמדי לא היה מקרי – הבן של מזכיר הקיבוץ ואנשים אחרים במעמד גבוה, לעומת ילדת חוץ.
בשנת 92 האנסים זוכו בבית המשפט המחוזי. השופט המחוזי, מיכה לינדנשראוס טען בפסק דינו שהמתלוננת אינה אמינה. "העדה עשתה עלי רושם של צעירה בעלת כושר הבעה טוב אבל כבר בשלב הראשוני מצאתי בעדותה סתירות שלא מצאתי להם הסברים מניחים את הדעת".
הזיכוי במחוזי היה למעשה תוצאה של התגייסות התנועה הקיבוצית לטובת קבוצת האנסים.
בסופו של דבר האנסים הורשעו בבית המשפט העליון. בפסק דינו אומר השופט שמגר:
"חלק אינטגרלי מכל דיון הוא עבירת המתלוננת לסמרטוט. מעין אונס שני המתבטא בפלישת הציבור לגופה של המתלוננת, לעברה (שלא רלוונטי) המבזה ומשפיל אותה לא פחות מהאונס שעליו התלוננה".
פרשת האונס בשומרת התחילה בתנועה הקיבוצית תהליך של איחוי, בין הדימוי החלול לבין המציאות. אם קודם לפרשה, הדימוי של בני הקיבוצים היה קרוב לזה של הטייסים (עזר וויצמן בשעתו בנה לטייסים דימוי שגם הוא מנותק מהמציאות, באמצעות הסיסמה: "הטובים לטיס"), הדימוי הזה החל להיסדק, ונדמה לי שהיום מעטים הם הסבורים שיש לקיבוצניקים איכויות מיוחדות.
אתן דוגמה נוספת, מהמגזר שלי, המגזר הציוני-דתי. בשנת 1975, כשנתיים לאחר המשבר הלאומי שנוצר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כתב אפרים קישון רשימה בעיתון מעריב ובה שיר הלל על תנועת הנוער "בני עקיבא" ועל הכיפות הסרוגות. בהמשך פרסם רשימות נוספת, שאותן קיבץ בספר. להלן קטע מאחת הרשימות:
הכיפה הסרוגה / אפרים קישון
בכל מקום, בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי. פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצת נוער, בבתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה מרמת השאלות, שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעלם לא שמענו מפיהם הערה חסרת טעם על המדינה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העלייה, לחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו הרבה במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו, שעוד לא הכל נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.
אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.
עד כאן הדברים של קישון.
כמי שהיה מדריך בבני עקיבא בתקופה בה התפרסמו המאמרים, אני יכול לומר שזוהי גם התקופה שבה החל הדימוי המגזרי לגדול מעבר למה שהוא במציאות. הייתה תחושה של אופוריה – איזה ציבור מוערך אנחנו! אחר כך התחלנו גם להאמין בכך – אם אפרים קישון אומר, מי אנחנו שנחלוק. מאוחר יותר עם הסכמי אוסלו, ובוודאי עם העקירה מגוש קטיף, היתוספו לדימוי המגזרי שהלך והתנפח מרכיבים נוספים, של חברה שלא רק בטוחה שהיא מושלמת, אלא גם משוכנעת שהיא נרדפת עקב היותה מושלמת.
בהקשר של פגיעות מיניות, הפער בין הדימוי המגזרי לבין המציאות מייצר תופעות מוזרות. ניתן למצוא רבנים נחשבים, שבכדי להגן על הדימוי המגזרי מכחישים את עצם האפשרות שייתכן… שאולי… תופעת הפגיעות המיניות לא פסחה עלינו. הם מתעלמים מפגיעות של ראשי ישיבה בתלמידים, מלמדים זכות על אישים מפורסמים שסרחו, תוך מתן לגיטימציה מחד, והתכחשות מוחלטת למעשים שנעשו מאידך.
אפשר גם למצוא ישובים שמאיימים על הנפגעות לבל יפצו פה ויספרו על הפגיעה. כאשר הללו אינן מסכימות לשתוק הקהילה מתגייסת כאיש אחד בכדי להגן על הפוגע ולטעון שבעצם לא היה כלום.
התוצאה היא ציבור בהכחשה, ציבור שאנשי מקצוע, משפטנים ומטפלים, המביטים עליו מבחוץ עומדים ומשתאים על דפוסי ההתנהגות שלו בהקשר הזה.
הקלישאה אומרת שהמציאות לעולם אינה משקרת. אם המחקרים מראים ששיעור הפגיעות המיניות ושיעור הפוגעים במגזר הציוני-דתי זהה לזה של הציבור החילוני וגם לזה של הציבור החרדי, פירוש הדבר שבעניין הזה אנחנו כמו כולם. שיעור הפדופילים שבתוכנו זהה לזה שבשאר המגזרים, וכך גם לגבי שיעור הפסיכופתים והנרקיסיסטים – הפרעות האישיות המאפיינות פוגעים לסוגיהם. אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם, להקטין את שיעור הפגיעות המיניות בקהילות, עלינו להכיר בכך שבנינו דימוי חלול, דימוי שבינו לבין המציאות אין ולא כלום. לא ניתן להתחיל את תהליך הפיתוח המגזרי מהמצב הדמיוני הזה. חייבים להתחבר מחדש אל המציאות.
כאמור, המציאות היא שהפשיעה, המינית והלא מינית, קיימת בכל חברה. חברה נבחנת בשאלה מה היא עושה עם המציאות הזו. האם היא מטפלת בה, או שמא היא מטאטאה אותו אל מתחת לשטיח.
אסיים בשאלה למחשבה:
מהו הצעד הקטן הראשון שעלינו לעשות כחברה, בכדי להתנער מהדימוי המגזרי ולהתחבר למציאות?
שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"
פגיעות מיניות, פוקחים עיניים 