שלא יזיזו לי את הגבינה

שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות לד

וּכְבָר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר
כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁעָבְדוּ וְטָרְחוּ
עַד שֶׁזָּכוּ לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה וּמַעֲלָה כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ
כְּמוֹ לְמָשָׁל אֵצֶל מֶלֶךְ
שֶׁשָּׂרָיו זוֹכִין עַל יְדֵי עֲבוֹדָתָם כָּל אֶחָד לְאֵיזֶה מַעֲלָה לְאֵיזֶה הִתְמַנּוּת גָּבהַּ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ
אֲבָל עַל עַצְמוֹ אָמַר
שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עַכְשָׁו בְּאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד
אֵינוֹ רוֹצֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל
[וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּנַאי עַל עַצְמוֹ עַל עִנְיָן הַנַּ"ל
אִם הָיָה נִשְׁאָר בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד]
רַק בְּכָל פַּעַם הוּא עוֹלֶה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה
וְיֵשׁ הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיָן זֶה לְסַפֵּר
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כָּל זֶה בִּכְתָב כְּלָל
כִּי אִם מִי שֶׁזָּכָה לִרְאוֹת בְּעֵינָיו וְלִשְׁמעַ בְּאָזְנָיו
הָיָה יָכוֹל לְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ מְעַט מִקְצָת עִנְיָן זֶה
אֵיךְ לְעוֹלָם לא הָיָה עוֹמֵד עַל מַדְרֵגָה אַחַת בְּשׁוּם פַּעַם
רַק תֵּכֶף הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה גָּבהַּ יוֹתֵר עַד שֶׁזָּכָה וְכוּ'
וְכֵן לְעוֹלָם.

ברשימה הקודמת הצעתי את הפרדיגמה של אמיל דורקהיים, לפיה פשע הוא חלק אינטגראלי מכל חברה בריאה. הוא מסייע ללכידות החברתית ולחוסן החברתי. הזעם שמתעורר כתוצאה מביצוע הפשע מייצר סוג של דינאמיקה בקהילה שבה התודעה של הפרטים משתלבים ביחד ויוצרות מובן מסוים של מוסר. למעשה החברה צריכה את הפשיעה בכדי להתקיים, ולכן נכון להתייחס אליה כחלק מהגנה על החברה וכאירוע שמבהיר לחברה את הנורמות שלה ואת ערכיה.

אתייחס למצב במונחים של "מצוי, רצוי, פער", הלקוחים מעולם הקואוצ'ינג. במצב הנוכחי, "המצוי", קהילות חשות מאוימות יותר מעצם הדיבור על הפגיעה המינית בתוכן ופרסומה, מאשר מכך שאנס או פדופיל ימשיך את מעשי הפשיעה המינית בתוכן.

המצב הרצוי הוא קהילות הרואות בפשיעה בתוכן בכלל, ובפשיעה המינית בפרט, הזדמנות להתפתחות קהילתית.

איך מגיעים למקום הזה?

צריך לפתח כמה "שרירים" בתרבות הקהילתית.

ה"שריר" הראשון שעליו צריכה קהילה לעבוד בכדי להתקדם הוא השאיפה  להיות "קהילה מתפתחת". המצב שבו קהילה מגיעה לאיזשהו מצב יציב, ומקווה ששום דבר לא יזוז, מזכיר את התיאור בספר "מי הזיז את הגבינה שלי". בעלילה שזורה אגדה על שני עכברים ושני זעירונים, המחפשים אחרי הגבינה שהוזזה ממקומה. העכברים מתרוצצים במבוך בו הם נמצאים בכדי לחפש גבינה חדשה, אבל הזעירונים ממתינים באותו מקום בתקווה שהגבינה תשוב למקומה.

רבי נחמן בז לאנשים מהסוג הזה, וכנראה גם לקהילות שזו התרבות שלהן – "שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עַכְשָׁיו בְּאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד אֵינוֹ רוֹצֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל".

ציטוטים אחדים ממשל הגבינה:

"השינוי מתרחש – מזיזים את הגבינה כל הזמן."

"יש לצפות את השינוי – צריך להיערך לקראת הזזתה של הגבינה."

"יש לעקוב אחרי השינוי – צריך להריח את הגבינה לעתים קרובות כדי לדעת מתי היא מתיישנת."

"יש להסתגל לשינוי במהירות – ככל שתניח לגבינה הישנה במהירות גדולה יותר כך תוכל להתקדם וליהנות מהגבינה החדשה."

"שינוי – עליך לזוז עם הגבינה."

"למד ליהנות מהשינוי! התענג על ההרפתקה ותיהנה מטעמה של גבינה חדשה."

"היה נכון להגיב במהירות, להשתנות, לחפש שוב את הגבינה, למצוא אותה ולהתענג עליה שוב! הגבינה לעולם לא נשארת במקום אחד."

את הנמשל תוכלו להבין לבד.

בהקשר של פגיעות מיניות, קהילה החרדה "שמא יזיזו לה את הגבינה", תטייח, תשתיק, ותעלים עיין, כאילו שום דבר לא קרה. העניין הוא ש"הגבינה כבר לא שם". תנאי הכרחי להתפתחות קהילתית הוא להכיר במציאות, לקלוט מהו המצוי. בלי המרכיב הזה לא ניתן להמשיך הלאה. אי אפשר להתפתח רק מתוך תקווה "שהגבינה תחזור מעצמה".

איך בונים מנגנון של קהילה מתפתחת? על כך ברשימה הבאה.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

מודעות פרסומת