עקרונות לפיתוח מנגנון להעצמה קהילתית

מצוי, רצוי, פער

איך אנחנו הופכים להיות "קהילה מתפתחת", בתחום של פגיעות מיניות, כזו שלא שוקטת שמריה, אלא הולכת ומתקדמת ברמת האפקטיביות של הטיפול בפגיעות שבתוכה?

ברשימה הזו ננוע סביב הציר "מצוי, רצוי, פער", כלומר ננתח את המצב המצוי, נציב מטרות של רמת האפקטיביות והמוסר שאליהן אנו שואפים להגיע, ולבסוף אומר משהו על האופן שבו ניתן להתקדם בכדי לגשר על הפער הזה.

תזכורת להנחות העבודה שלנו:

  1. על פי מחקרים שנעשו אנחנו מניחים כי בערך 20% מבני הקהילה, נשים וגברים, נפגעו מינית.
  2. בכל חברה שהיא קיימת פשיעה מינית.
  3. מדובר בפשיעה שאינה מדווחת. רק אחת מעשר נשים שנפגעו תתלונן על כך במשטרה.
  4. ניתן להניח שלמרות תת-הדיווח, אחת לכמה שנים יתגלה בכל זאת סיפור של פגיעה מינית בקהילה.

עכשיו נעבור לתיאור המצוי והרצוי.

לפני כשלושים שנה (1983) (תשמ"ג), במהלך התוועדות, נשא הרבי מלובביטש שיחה ביידיש (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92) שכללה תוכחה מגולה על טיוח פשעים בקהילות חרדיות. מבין השיטין עולה שהנושא היה טיוח של פגיעות מיניות ושל הפשיעה הנלווית להן (השאיפה להסתיר גוררת בדרך כלל פשיעה נוספת, מעבר לפגיעה המינית עצמה).

בין השאר אמר שם הרבי מלובביטש כך:

וודאי שישנו חיוב על פי התורה להוכיחם ברבים תכף ומיד, כדי שלא יתחלל שם שמים רגע נוסף. ובפרט שאלו שיש בידם למחות יודעים מיה הם אלו שעשו זאת בפועל – "ידיכם דמים מלאו", מי הם אלו שעודדו אותם לעשות זאת, וכיוצא בזה, כאמור לעיל, שכל פרטי הדברים ידועים ומפורסמים, שהרי הם עצמם התפארו ברבים על מעשיהם.

ונוסף לזה, בנוגע לחיוב המחאה, לא נוגע אם יודעים את שמותיהם אם לאו, מכיוון שמדובר אודות עצם המחאה על ההנהגה באופן ד"ידיכם דמים מלאו", שכל זה אינו בבחינת "אין צועקין על העבר", מכיוון שמדובר אודות עניין הנוגע מכאן ולהבא, והרי על פי התורה ישנו חיוב על כל אחד ואחד למחות ולהוקיע את המעשים הבלתי רצויים שנעשו בעבר.

ובמודגש בהוראה הנלמדת מדברי הגמרא אודות חורבן בית המקדש הראשון שהתחלתו בשבעה עשר בתמוז – שלא הוכיחו זה את זה" ומוסיף: באופן ש"כבשו פניהם בקרקע" שבזה מודגש עוד יותר הצורך למחות בכל התוקף, כך שהכול יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כוח הרצון והתענוג שלו (הכוונה לתענוג רוחני בעת קיום מצווה), מכיוון שמדובר אודות קיום מצוות עשה מן התורה.

וכל זה בנוגע למעשים שנעשו בעבר, ועל אחת כמה וכמה למנוע את הישנותם של מעשים כיוצא בהם, ובלשון הידוע: "לא תקום פעמיים צרה" – מספיק מה שכבר אירע פעמיים, ומכאן ולהבא לא יהיו בגבול ישראל, אפילו בין אלו ש"בשם ישראל יכונה", מעשים כאלו רחמנא ליצלן או אפילו דוגמתם בלבד.

ואלו שאינם מוחים, אין הפירוש בזה שאינם מקיימים את דברי פלוני או דברי פלוני, אלא הפירוש הוא שאינם מקיימים את פסק השולחן ערוך, אשר בוודאי יודעים גם הם אודות פסק ההלכה בשולחן ערוך, אלא כפי הנראה קבלו הם ידיעות בלתי נכונות, או שלא מאפשרים להם להביע את דעתם על ידי איומים והפחדות וכיוצא בזה. ועל פי האמור מוכרח אני למחות ברים על עניין זה, ובפרט שישנם כאלו שביחס אליהם תעזור מחאה זו.

וההכרח בנוגע למחאתי, פעם ועוד הפעם, גדול עוד יותר לאור העובדה שישנם כאלו שמעיזים לומר ברבים דברי שקר למרות שמדובר אודות דברים העשויים להתגלות, שבזה "לא משקרי אנשי"…

ועוד עניין בזה, החמור כמה פעמים ככה – לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת יש ביניהם שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שבצעו את המעשים הנ"ל לא יתגלו"…

"רב אחד נותן להם עצה טובה לברוח מעבר לגבול". זוהי "עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו "מלמד להועיל", כי אם להפך מזה.

רב שני מציע שוחד לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו, להעיד עדות שקר ברבים, ואם אינו מצליח לפועל זאת "בדרכי נועם" על ידי שוחד, מפעיל הוא לחץ על ידי איומים והפחדות. וכל זה למרות שעצם המושג של איום הוא הפך התורה. ועל אחת כמה וכמה כאשר ה"איום" מסתיים בהרמת יד… כל אמצעי כשר אצלם להשגת המטרה!

וכמה פרטים בחומר הדבר:

תורתנו הקדושה אומרת ש"אם לא יגיד ונשא עוונו"[[1]], היינו שזה שיודע את זהותם של אלו שבצעו את המעשים הנ"ל חייב הוא לגלות זאת, ו"אם לא יגיד" אזי "ונשא עוונו", היינו שעל ידי זה נעשה הוא שותף לעוון זה. ובנדון דידן – עוון של שפיכת דמים על ידי "ידיכם דמים מלאו"… ואף על פי כן מתנהג אותו "רב" הפך התורה, ויתירה מזו, מכריז שמסתמך על חוק של "ערכאות" שמותר להעלים ולא לגלות דברים מסוימים כאשר ישנה אפשרות שיסבול מזה.

כאשר אלו שבצעו את המעשים הנ"ל רואים שבמקום מחאה תקיפה מפי אלו שבידם למחות מחפים "רבנים" אלו על מעשיהם ומשתדלים עבור שלא יתפסו אותם, הרי הנהגה זו גופא מהווה עידוד ותמיכה בכל מעשיהם, ועל ידי זה מעודדים אותם "רבנים" את המשך המעשים הנ"ל רחמנא ליצלן.

אין לך חילול שם שמים גדול מזה כאשר רואים שישנו "רב" עם זקן ארוך שפונה לגויים ומנסה לשכנע אותם שישפטו שלא על פי צדק ויושר… רב שמשכנע יהודים להעיד עדות שקר, ועושה זאת באופן של השתדלות פעם פעמיים ושלוש, ולא בוחל בשום אמצעי, אם זהו עניין של "שוחד" ב"דרכי נועם" עו על ידי איומים  והפחדות, וכל זה נעשה באופן של פרסום, שהרי הכל ידועים מזה, כך שאין לך חילול השם גדול יותר!

אלו דבריו, ואנסה לגזור מהן את המצוי ואת הרצוי בהקשר הזה.

המצוי

המצוי, טוען הרבי מלובביטש, מתמצה במספר דפוסי התנהגות, הגוררים תוצאות קשות:

א.      "כבשו פניהם בקרקע". הביטוי לקוח מהסיפור התלמודי (סנהדרין יט, א) המתאר את החולשה והפחד שאחזו בחכמי הסנהדרין בזמנו של שמעון בן שטח, אל מול ינאי המלך.  עבדו של ינאי המלך שהרג נפש. בא ינאי המלך, וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמר לו: לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבירך, נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע, אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם, מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

דומה שזהו תיאור מדויק של ההתנהגות המפוחדת האוחזת בחבר קהילה ממוצע אל מול עברייני מין כוחניים. לאף אחד אין אומץ להתמודד איתם. התוצאה היא שתיקה רועמת.

ב.      כניעה להוראת הלכה מוטעית, על האיסור לדבר לשון הרע, או על האיסור לפנות לערכאות.

ג.       השתקת עדים, בכדי שהפשיעה לא תתגלה. זה נעשה באמצעות מתן שוחד (="דרכי נועם"), או באמצעות איומים והפחדות. מדובר בדפוסים החוזרים על עצמם כמעט בכל מקרה של פגיעה מינית. כן, גם אצלכם בקהילה.

ד.      חילול השם. זוהי התוצאה של דפוסי ההתנהגות שתוארו.

ה.      סיכון עתידי לפגיעות נוספות. דפוסי ההתנהגות הללו, אומר הרבי מלובביטש, מהווים שיתוף פעולה עם הפוגעים ועידודם. מובן שהתוצאות תהיינה פגיעות נוספות.

הרצוי

מהן המטרות שניתן לגזור מהדברים?

לטענת הרבי מלובביטש (במלים שלי) ההתנהגות הקהילתית אמורה לכלול:

א.      פיתוח אומץ למחאה חברתית כלפי המעשים

ב.      פיתוח אומץ לתוכחה כלפי הפוגעים, נקיטת סנקציות קהילתיות כנגדם, או לחילופין הוקעתם כמי שחצו את הקווים האדומים של חברה נורמטיבית.

ג.       מעבר מהפרדיגמה הרווחת לפיה "אצלנו אין דברים כאלה" לפרדיגמה לפיה בכל חברה ישנה פשיעה מינית, וחובה לפנות מיידית לרשויות החוק.

ד.      תכנון מנגנון שימנע הישנות הפגיעות.

ה.      לחשוב איך אנחנו מקדשים שם שמים, ולא להפך.

אני מביא את המטרות האלה כדוגמה, שכן לדעתי ישנן דפוסי התנהגות נוספים הנתבעים מקהילה בנוגע לפגיעות מיניות. לעת עתה אסתפק במטרות האלה.

מה עכשיו?

עכשיו הקהילה מצפה להזדמנות לבטא את דפוסי ההתנהגות האלה במציאות. אתם לא יכולים לדעת איך תגיבו, עד שלא תיתקלו במקרה הראשון של פגיעה מינית. האם יהיה לכם את האומץ למחות, או שתכבשו פניכם בקרקע; האם תפנו לרשויות, או שתגיבו באמירה "זה רק משחק ילדים" (תפיסה שרווחה לפני עשרות שנים בנוגע לפגיעות מיניות של ילדים, ושרידים ממנה קיימים בקהילות שחיות בעבר). האם תיתפסו כקהילה המייצגת את "הדתיים הפרימיטיביים" או כקהילה אמיצה הנחושה להגן על הנפגעים.

כאמור, הנחת העבודה שלנו היא שסיפור של פגיעה מינית יתפרסם בסופו של דבר, ותוכלו לבחון את עצמכם ואת דפוס התגובה שלכם. ככל הנראה התגובה בפעם הראשונה לא תהיה אופטימאלית, כמו רוב הדברים שאנחנו עושים בפעם הראשונה. החכמה היא לתקן תוך כדי תנועה.

לכן, בשלב הזה אנחנו שואלים את עצמנו:

א.      מה עובד?

ב.      מה לא עובד?

את מה שעובד, מחזקים ומפתחים. את מה שלא עובד מתקנים.

בהצלחה!

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.i


[1] וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חושן משפט הלכות עדות מדרכי משה שם, שהחיוב להעיד הוא לא רק בכדי להציל ממון או להפריש מאיסור, אלא גם לאחר שנעשה כבר האיסור, בכדי להעניש על העבירות שעבר.

וראה שולחן ערוך חושן משפט סימן כו סעיף ב וברמ"א שם, שכשאינו יכול להציל בדייני ישראל, "יש רשות לבית דין לילך לפני עכו"ם ולהעיד". ובסמ"ע שם ס"ק ט: "ומצוה לעשות כך", והרי הדין של הסמ"ע שם הוא כדי להציל ממונו של  הנגזל, ואפילו כשהנגזל הוא עכו"ם והגזלן ישראל, ומכל שכן בנדון דידן שהמדובר הוא בנזקי גוף, ועל אחת כמה וכמה כשיש לחשוש שימשיכו לעשות כן גם להבא, ואפשר למנוע זאת על ידי שיעידו, הרי יש בו גם משום "לא תעמוד על דם רעך".