קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (20)

פתרונות קהילתיים לא אלימים נגד תוקפים מינית

ברשימות קודמות עמדתי על כך שתקיפה מינית לסוגיה היא סוג של פשיעה אלימה. התוקף הוא אדם הנוקט אלימות, וגם מעגל התומכים שלו  – עורכי דינו ושותפיו לדרך הנותנים לו תמיכה מוראלית ומסייעים בידו להשתיק את "הפרשה" (עד לפרשה הבאה שלו) נוקטים אלימות.

האלימות הזו מהווה סכנה לחברה בה הוא חי. ברוב המחקרים באקדמיה ובמרכזי הסיוע מקובל לראות את התקיפה המינית לסוגיה כפשע סדרתי. ניתן לראות את הסדרתיות הזו במקרים של תוקפים מפורסמים. הנשיא לשעבר קצב היה אנס סדרתי, כדברי השופטים בבית המשפט העליון. כך גם השחקן חנן גולדבלט, הרב קופלוביץ', ורבנים נוספים שעניינם נידון כעת בערכאות שונות. מי שתקף כנראה ימשיך לעשות זאת בעל עת שתהיה לו הזדמנות. מספר הקורבנות הממוצע של תוקף  מינית משתנה מסוג תקיפה אחד למשנהו, אך בכל מקרה הוא נע בין מספר חד ספרתי של קרבנות לבין עשרות. במקרים רבים הקרבן נתקף פעמים רבות.

איך אמורה הקהילה להתמודד עם הסיכון הזה?

לכאורה, על הקהילה היה להוקיע את האנס או הפדופיל בכיכר העיר, אולם מסתבר שרוב האנשים חוששים לצאת לעימות גלוי עם אנשים אלימים. הם מתרצים את הפאסיביות הרופסת שלהם כך ואחרת, אך בסופו של דבר הפחד מאנשים אלימים הוא המנחה אותם. חבורת תומכי פדופילים, המורכבת לעתים מאנשי הכוח והשררה בישוב, יכולה לחפות ולטייח מקרה תקיפה אחר מקרה תקיפה אחר בקהילה או בישוב, תוך הכפלת מרכיב הסיכון של בני הקהילה מטיוח לטיוח. רוב בני הקהילה יקבלו זאת בצייתנות, למרות המחיר שבסופו של דבר ככל הנראה ישלמו – תקיפה שלהם עצמם, או של בן משפחה. רק במקרים מעטים, ורק כאשר אנשים בטוחים שהתוקף חלש דיו הם מוכנים לצאת נגדו בגלוי.

מהו הפתרון למצב הזה?

אחד הפתרונות האפקטיביים עשוי להיות מאבק בלתי אלים בתוקף ובתומכיו. על התיאוריה של המאבק הבלתי אלים ארחיב ברשימות הבאות. כאן רק אציין שמדובר ברעיון קדום, שאותו הגה בין השאר רבנו תם, כאמצעי לחץ על בעלים סרבנים לתת גט לנשותיהם העגונות. רבינו תם, מגדולי בעלי ה'תוספות' שחיו באירופה בימי הביניים, החמיר בעניין כפיית גט, ופסק שרק עילות מסוימות מאוד יכולות להתיר כפייה למתן גט תוך נקיטת אמצעי לחץ פיסיים (שוט) על הבעל. כפייה שלא כדין תהפוך את הגט לגט בטל, ועל כן היא חסרת טעם (תשובות הרא"ש מ"ג, ח'). דעה זו אילצה אותו למצוא פתרון אלטרנטיבי לבעיה. רבינו תם עמד על כך שישנן הרבה דרכים אחרות בהן אפשר ללחוץ על בעל לקבל החלטה להתיר את אשתו בגט. הוא פסק שבית-דין יפרסם את שמו של כל סרבן גט, ושהקהילה תמנע ממנו את ההטבות שהיא רגילה להעניק לחבריה. סרבן גט לא יימנה למניין, לא יעלה לתורה, עסקו יוחרם ואחרים ימנעו ממנו שימוש בעסקים שלהם. סנקציות חברתיות מסוג זה עדיין עשויות להיות יעילות בקהילות קטנות, בישובים או בקיבוצים.

נסו לתאר לעצמכם כיצד ירגיש תוקף שאף אחד בישוב אינו אומר לו שלום ברחוב, שמי שרואה אותו עובר למדרכה השנייה, ושלא סופרים אותו למניין בבית הכנסת. זה יימשך פרק זמן מסוים, אך לבסוף הוא ככל הנראה יישבר ויעזוב את הקהילה, כך שנפגעיו או נפגעותיו ייפטרו מן הצורך להיתקל בו.

כאמור, אין מדובר רק בתוקף עצמו. לתוקף ישנם מעגלי תומכים, המפעילים אלימות ברמות שונות, מנצלים את קשריהם ברשויות החוק, במשטרה או בראשות המסים, בכדי להשתיק את מי שמנסים לשבש את האפשרות של התוקף להמשיך ב"חייו השקטים". מדובר במעין כנופיה. על המאבק בכנופיה להיות מתוחכם יותר מאשר מאבק נגד התוקף לבדו.

כאן נכנסת לתמונה הגישה של ג'ין שארפ, לפתרונות לא אלימים כנגד אלימות. "גי'ן שארפ הוא פרופסור למדע המדינה והמייסד של  "מכון אלברט איינשטיין", ארגון ללא כוונת רווח שחוקר ומקדם את השימוש בפעולות לא-אלימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה במדינות העולם. בספר שפרסם הוא ליקט 198 שיטות למאבק בלתי אלים. את השיטות שלו ניתן ליישם בהקשרים שונים. אחד ההקשרים האפשריים הוא המאבק הקהילתי בתוקפים מינית ובתומכיהם. על התיאוריה ואפשרויות היישום שלה בהקשר הזה, ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (19)

"גילוי עריות" או "שפיכות דמים"

על ההבדל בין איסורי עריות לבין "פגיעה מינית"

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית כוללת פגיעה באישה, בילד ובגבר על ידי גבר, אישה או ילד. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן. (על פי איגוד מרכזי הסיוע בישראל).

בקרב אנשים דתיים, עוד יותר כשמדובר ברבנים, ובדיינים, קיימת החלפה בין איסורי עריות, ובין המונח  "פגיעה מינית". מנחת סדנאות בנושא מספרת:

"אנו נתקלות בבנים מתבגרים מבולבלים באשר לגבולות ההלכתיים והמוסריים בנושא. אותם בנים חשים כי מאחר ולא שמרו על 'איסור נגיעה' הלוא הם כבר בגדר חוטאים. בתוך עולם החטא בו הם שרויים אין הבדל בעיניהם בין נגיעה שברצון שני הצדדים לבין נגיעות שבאונס. דוגמה נוספת: דווחתי על ידי ר"ם בישיבה תיכונית על מקרה של מעשה סדום שנעשה בין כתלי הישיבה. הצוות החינוכי היה מזועזע מכך שאותם נערים עברו על איסור 'משכב זכר', ואולם לאחר בירור קצר של פרטי המקרה התברר כי מדובר במעשה אונס של נער מבוגר בנער צעיר וחלש ממנו. הצוות החינוכי כלל לא חשב על המקרה במונחים אלו עד שלא הארתי את עיניו לכך".

בזמנו, ברשימה שכתבתי אודות המודעות הזרחניות של תומכי הרב אלון, כתב לי אחד המגיבים: "הבזיון האמיתי הוא שהרב הורחק על ידי פורום תקנה בגין יחסי מין הומוסקסואליים עם בגירים. זו לא עבירה פלילית ולכן לא יועמד על כך לדין".

השבתי לו שיש להבחין בין שני תחומים – "פגיעה מינית", ו"העדפה מינית". פגיעה מינית היא מעשה מיני שבו רצונו, כבודו ודמותו של הנפגע נרמסים על ידי הפוגע. זה יכול להיות פגיעה לצורך מערכת יחסים הומוסקסואלית או לצורך מערכת יחסים הטרוסקסואלית. פגיעה היא פגיעה. פורום תקנה בהגדרתו, דן בפגיעות מיניות שנעשות תוך ניצול סמכות. הוא אינו דן בתחום של העדפות מיניות. הרב אלון הורחק מתוך חשש אמיתי שיפגע בצעירים נוספים שיבואו להתייעץ עמו מבלי שיכירו את הדפוס הפוגעני הזה.

גם התגובה הזו שקיבלתי משקפת את הבלבול השורר במגזר הדתי, בין "פגיעה מינית" לבין איסורי עריות. רבנים מסוגלים לומר על "הטרדה מינית" ש"זה לא עריות ממש".

הבלבול מודגש יותר אצל דיינים, שכן דיינים רואים ושומעים תדיר טענות על כך שאשה בגדה בבעלה, בליווי סרטים שהחוקר הפרטי מראה להם. הדיון בהקשר הזה הוא בשאלה האם מדובר ב"גילוי עריות", או "כיעור" וכו'. והאם האשה תחויב בגט ותפסיד את כתובתה. ההקשר הזה הוא העומד לנגד עיניהם גם כאשר הנושא העולה לדיון הוא "פגיעה מינית". זאת על אף שפגיעה מינית כלל לא קשורה לעריות.

מה בין "פגיעה מינית" לאיסור עריות?

פגיעה מינית נמצאת במישור של "בין אדם לחבירו". כיום אין לנו סנהדרין, ואין לנו אפשרות לדון את מי שחטא כלפי ה' בניאוף, או בשאר איסורי עריות. אנחנו מתייחסים אפוא לפגיעה החמורה של התוקף בגופה ונפשה של הנתקפת, לחדירה לרשות הפרט, לאלימות,  ולהשפלה ובושה, ופעמים רבות לשפיכות דמים. קיים מתאם חיובי גבוה בין מי ששלחו יד בנפשם או ניסו לעשות זאת, לבין מי שעברו פגיעה מינית כזו ואחרת (הרמן).

פגיעה מינית קשורה תמיד במצבי ניצול כוח או סמכות. הפוגע לעולם ינצל את כוחו הפיסי, או את כישוריו המניפולטיביים, שהם גם כן סוג של כוח, או את סמכותו בעבודה. פדופילים לדוגמה מעדיפים לא להשתמש בכוח, אלא באומנות הפיתוי. רק במיעוט המקרים ניצול ילדים על ידי פדופילים נעשה באלימות. אף על פי כן אנו נגדיר זאת פגיעה מינית. הנשיא לשעבר קצב, על פי העדויות במשפט, ניצל בעיקר את סמכותו כנשיא וכמעסיק, ורק נעזר בכוחו הפיסי. התוצאה הסופית של הפגיעה היא תחושת פגיעה, השפלה, בושה ורגשות אשמה. הטראומה בעקבות הפגיעה היא פועל יוצא של ההתייחסות הפוגענית. כל אחד מתבייש מרמות אחרות של התייחסות לגופו, אך התחושות הללו הן האינדיקציה לפגיעה המינית.

אסכם זאת כך: ההקשר השולי של הפגיעה המינית הוא ההיבט המיני, והוא אכן קשור לאיסורי עריות, אולם ההיבט הקשה יותר הוא ההיבט האלים, הקשור לאיסור "לא תרצח", "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו).

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (18)

צעדים בסיסיים למוגנות מפשיעה מינית

בהנחה שהחלטתם לקחת אחריות על המוגנות של הקהילה שלכם מפגיעות מיניות, ברשימה הנוכחית אני רוצה לעסוק בצעדי המוגנות הבסיסיים שקהילה או ישוב אמורים לנקוט. את ההשראה לכך אני שואב ממחקרו של דויד וויסבורד אודות "נקודות חמות".  http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge135998080105872560

עד לפני מספר שנים התפיסה הרווחת הייתה שהפשע הוא גמיש, במובן זה שאם המשטרה תציב סיור או מארב ברחוב שבו התרחש פשע, הפושעים פשוט יעברו לעבוד במקום אחר. מחקרים שערך פרופ' וויסבורד , בעבר ראש המכון לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית, במשך עשרים השנים האחרונות מוכיחים שזה לא כך. הפשע אינו גמיש. יש סיבה לכך שהפשיעה מתרחשת דווקא בנקודה מסוימת ולא באחרת.

בשנים האחרונות המשטרה החלה לעבוד על פי תפיסת "הנקודות החמות". ההנחה של המשטרה, בעקבות המחקר הזה ומחקרים דומים, היא שישנן נקודות של פשיעה שאם כוחות המשטרה יתמקדו בהן, שיעור הפשיעה ירד. הפושעים לא יעברו למקום אחר. במקומות האלה מוצבים דרך קבע שוטרים, יש שם גם מצלמות ואמצעי גילוי נוספים שמתריעים על כוונה לפשוע, או מזהים פשיעה לאחר מעשה. כתבה רחבה בנושא התפרסמה בעיתון "מעריב", ותוכלו למצוא אותה בקישור הבא: http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/432/927.html.

בין השאר, נאמר בכתבה כך:

חלק מהמקטעים מתאפיינים בסוג עברות מסוים. "בבולטימור בדקתי נקודות חמות של סמים ונקודות חמות של אלימות פיזית, ומצאתי שיש חפיפה של כ-25 אחוז. כלומר, יש חפיפה מסוימת. אבל לכל סוג פשיעה יש גם בעיות ספציפיות המאפיינות את המקום שבו הוא מתרחש", מסביר פרופ' וייסבורד:

"במהלך היום הקניון רווי בגנבות, כי יש הרבה הזדמנויות לכך. אם הוא פתוח עד מאוחר בלילה, אם יש בו בר או קולנוע, אז יהיו גם הרבה עברות אלימות. בשירותים ציבוריים יש הרבה פעמים עברות מין, וכך גם בפארקים, שם אין הרבה אנשים: אפשר לעבור עברה בלי שיראו אותך ובלי שכנים שיוכלו להתקשר למשטרה".

שימו לב היטב! שירותים ציבוריים הם מקום מסוכן. "נקודה חמה" לפשיעה מינית. כך גם פארקים שבהם אין הרבה אנשים. משמעות הממצא הזה ברמת הקהילה עשויה להיות פשוטה – לסגור את השירותים הציבוריים. נכון ששירותים נתפסים כצורך בסיסי, אבל אולי, כאשר אנשים מגיעים מהסביבה הקרובה, אם הם נזקקים לשירותים הם יכולים פשוט לחזור הביתה. אפשרות נוספת – מצלמות. לא בשירותים עצמם, אלא בכניסה אליהם. כל מי שנכנס לשירותים מתועד. יודעים באיזו שעה הוא נכנס ומי היה שם לפניו. אם יותר מידי פעמים הוא נכנס בעקבות ילדים, כדאי להתחיל לחקור.

נקודות נוספות שכדאי לשים בהם מצלמות אבטחה הם מקלטים ציבוריים. ביישובים רבים משמשים המקלטים הציבוריים לפונקציות שונות – חדר פינג-פונג, חוג קראטה, חדר מוסיקה וכדומה. פעמים רבות יש רק שני ילדים, והפושע או הפדופיל עלול לנצל את "ההזדמנות". מצלמת אבטחה תתריע, או תגלה את הפשיעה.

כאשר מדובר במקומות שבהם יש פארקים, מתקני משחקים לילדים, או אזורים מטוילים שאין שם הרבה אנשים, מומלץ גם שם להשתמש באמצעי הרתעה – תצפית, תורנות שמירה או מצלמות. מהניסיון של המשטרה ושל הפרוייקט "עיר ללא אלימות" עולה שאמצעים מסוג זה מורידים את שיעור הפשיעה.

כל הדברים האלה אולי עולים כסף, אך אין מדובר בכסף גדול. מדובר במשהו שקהילה מסוגלת לעמוד בו, וחשוב יותר, מדובר בחיים של ילדים.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (17)

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

אחד הדברים שעלולים לסכל את המוגנות הקהילתית באופן ממוקד (=מכוון כלפי אלו שעשויים לפעול) הוא פעילות של עורכי הדין של הנאשם או החשוד. אני רוצה להקדיש לכך את הרשימה הנוכחית.

הרמב"ם, בהקדמה לספרו "מורה הנבוכים", סוקר את הסיבות שבגינן דברים נראים לפעמים כסותרים זה את זה. אחת הסיבות היא מה שמכונה "הוצא מהקשרו".

דוגמה מצוינת לכך היא המנטרה של עורכי הדין הפליליים: "כל אדם הוא בחזקת חף מפשע, עד שיוכח אחרת". ההקשר של הכלל הזה, המכונה "חזקת החפות" הוא ההקשר המשפטי. הוא מקבל דגש רב, ולמעשה מנוצל, בשיטת המשפט האדברסרית הנהוגה בישראל, לפיה אין בית המשפט חותר לחקר האמת, אלא מתמקד בנצחנות שבין הצדדים, והיא הפרמטר הכמעט בלעדי להכרעת הדין.

אותנו, החותרים למוגנות קהילתית, הכללים המשפטיים לא ממש מעניינים. בכדי ליצור קהילה מוגנת עלינו לברר מה התרחש במציאות, ולא מהן המניפולציות האפשריות העומדות בפני פרקליטו של הנאשם. בשפה שאינה משפטית, בשפת המציאות היומיומית, היינו מנסחים את הכלל הזה כך: על אף שאדם רצח ואנס, והדבר וודאי הן לדעת המשטרה והן לדעת הפרקליטות, הוא לא יורשע בדין כל עוד אין ראיות קבילות (צילום, עדים) נגדו. "המשחק" של עורכי הדין הפליליים המגינים על רוצחים ואנסים מבוסס על הפרצה הזו. באחת מתכניות "עובדה" מעיד הפרקליט הפלילי הבכיר בארץ, אביגדור פלדמן, כי הסיפור שהפרקליט מנחה את הנאשם לספר הוא לעולם סיפור שקרי. אתם מוזמנים לצפות בקישור: http://www.youtube.com/watch?v=FZO4Q7SLX_Q. אנשים רגילים לומר, ובצדק, "אמור לי מי העורך דין שלך, ואומר לך אם אתה אשם". להלן רשימה קצרה של עורכי דין פליליים שהעתקתי מאתר המדרג עורכי דין בענפים שונים. אם אתם רואים שהנאשם שכר אחד מהם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא אכן פושע, אף על פי שייתכן שיזוכה בהליך המשפטי:

• אביגדור פלדמן, משרד עו"ד
• דוד יפתח, משרד עורכי דין
• יאיר גולן, משרד עורכי דין
• משה שרמן משרד עורכי דין
• ציון אמיר, משרד עו"ד
• ששי גז, עו"ד

עו"ד מהסוג הזה מסכלים את המוגנות של החברה והקהילה בשתי צורות:

א.      מבחינתנו כחברה, עורך דין פלילי המגן על נאשם בעבירות מין, מפקיר אותנו, את הנשים, את הנערות ואת הילדים בקהילה לטובת פרנסתו, שהיא כנראה חשובה יותר בעיניו. ייתכן שאילו אנסים היו יודעים שלא יהיה מי שיטווה איתם סיפור שקרי שיוציא אותם זכאים בדין, הם היו חושבים פעמיים לפני ביצוע העבירה. במצב הנוכחי, כאשר הפרקליטות מגישה כתב אישום רק במקרים שבהם ישנן ראיות חותכות, עברייני המין, האנסים והפדופילים למיניהם יודעים שהסיכוי, שבכלל יוגש נגדם כתב אישום, זעום.

ב.      כנראה כתוצאה מעיסוקם, הרבה פעמים חל בלבול אצל עורכי הדין עצמם, והם סבורים שהיות שהלקוח שלהם עדיין לא הורשע, התייחסות הקהילה אליו כפושע היא עילה לתביעת דיבה. התוצאה היא מכתבי איום לקהילה בתביעות לשון הרע. זהו בעצם חלק מתרבות הטרור העברייני של עברייני המין, המבקשים לא רק לאנוס, אלא גם להיתפס כאנשים נורמטיביים. עורכי הדין המשתפים פעולה עם העבריינים הופכים להיות חלק מהתרבות הזו.

מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?

ראשית, להיות מודעים לכך שהשפה המשפטית היא עניין לבתי המשפט. אנחנו כקהילה עוסקים במציאות היומיומית, והחתירה למוגנות קהילתית קשורה למציאות, ולא לשפת הדימויים של בתי המשפט. לכן, אם אנחנו חושבים שבמציאות פלוני הוא פדופיל או אנס, נדאג להישמר מפניו. את המציאות לא מבררים בבית המשפט, אלא אצל אנשי הטיפול של הנפגעים. נוכל להסתייע בכך שהנאשם בחר לעצמו עורך דין מאותם שהובאו ברשימה למעלה, או דומים להם, בכדי לחזק את הקביעה שהלה אכן פשע.

באשר להתייחסות הקהילה למכתבי איום כאלה ואחרים, הבחירה ביד הקהילה. מדובר בתרבות טרור עבריינית. כניעה לטרור גוררת טרור נוסף. עניינית, כבר כתבתי ברשימה אחרת, בבלוג שלי, שפרסום הנעשה לשם מוגנות קהילתית אינו עילה לתביעת דיבה. כך שמדובר באקדח לא טעון. הרחבה תוכלו למצוא בקישור הבא:

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.i