פתרונות קהילתיים לא אלימים נגד תוקפים מינית

ברשימות קודמות עמדתי על כך שתקיפה מינית לסוגיה היא סוג של פשיעה אלימה. התוקף הוא אדם הנוקט אלימות, וגם מעגל התומכים שלו  – עורכי דינו ושותפיו לדרך הנותנים לו תמיכה מוראלית ומסייעים בידו להשתיק את "הפרשה" (עד לפרשה הבאה שלו) נוקטים אלימות.

האלימות הזו מהווה סכנה לחברה בה הוא חי. ברוב המחקרים באקדמיה ובמרכזי הסיוע מקובל לראות את התקיפה המינית לסוגיה כפשע סדרתי. ניתן לראות את הסדרתיות הזו במקרים של תוקפים מפורסמים. הנשיא לשעבר קצב היה אנס סדרתי, כדברי השופטים בבית המשפט העליון. כך גם השחקן חנן גולדבלט, הרב קופלוביץ', ורבנים נוספים שעניינם נידון כעת בערכאות שונות. מי שתקף כנראה ימשיך לעשות זאת בעל עת שתהיה לו הזדמנות. מספר הקורבנות הממוצע של תוקף  מינית משתנה מסוג תקיפה אחד למשנהו, אך בכל מקרה הוא נע בין מספר חד ספרתי של קרבנות לבין עשרות. במקרים רבים הקרבן נתקף פעמים רבות.

איך אמורה הקהילה להתמודד עם הסיכון הזה?

לכאורה, על הקהילה היה להוקיע את האנס או הפדופיל בכיכר העיר, אולם מסתבר שרוב האנשים חוששים לצאת לעימות גלוי עם אנשים אלימים. הם מתרצים את הפאסיביות הרופסת שלהם כך ואחרת, אך בסופו של דבר הפחד מאנשים אלימים הוא המנחה אותם. חבורת תומכי פדופילים, המורכבת לעתים מאנשי הכוח והשררה בישוב, יכולה לחפות ולטייח מקרה תקיפה אחר מקרה תקיפה אחר בקהילה או בישוב, תוך הכפלת מרכיב הסיכון של בני הקהילה מטיוח לטיוח. רוב בני הקהילה יקבלו זאת בצייתנות, למרות המחיר שבסופו של דבר ככל הנראה ישלמו – תקיפה שלהם עצמם, או של בן משפחה. רק במקרים מעטים, ורק כאשר אנשים בטוחים שהתוקף חלש דיו הם מוכנים לצאת נגדו בגלוי.

מהו הפתרון למצב הזה?

אחד הפתרונות האפקטיביים עשוי להיות מאבק בלתי אלים בתוקף ובתומכיו. על התיאוריה של המאבק הבלתי אלים ארחיב ברשימות הבאות. כאן רק אציין שמדובר ברעיון קדום, שאותו הגה בין השאר רבנו תם, כאמצעי לחץ על בעלים סרבנים לתת גט לנשותיהם העגונות. רבינו תם, מגדולי בעלי ה'תוספות' שחיו באירופה בימי הביניים, החמיר בעניין כפיית גט, ופסק שרק עילות מסוימות מאוד יכולות להתיר כפייה למתן גט תוך נקיטת אמצעי לחץ פיסיים (שוט) על הבעל. כפייה שלא כדין תהפוך את הגט לגט בטל, ועל כן היא חסרת טעם (תשובות הרא"ש מ"ג, ח'). דעה זו אילצה אותו למצוא פתרון אלטרנטיבי לבעיה. רבינו תם עמד על כך שישנן הרבה דרכים אחרות בהן אפשר ללחוץ על בעל לקבל החלטה להתיר את אשתו בגט. הוא פסק שבית-דין יפרסם את שמו של כל סרבן גט, ושהקהילה תמנע ממנו את ההטבות שהיא רגילה להעניק לחבריה. סרבן גט לא יימנה למניין, לא יעלה לתורה, עסקו יוחרם ואחרים ימנעו ממנו שימוש בעסקים שלהם. סנקציות חברתיות מסוג זה עדיין עשויות להיות יעילות בקהילות קטנות, בישובים או בקיבוצים.

נסו לתאר לעצמכם כיצד ירגיש תוקף שאף אחד בישוב אינו אומר לו שלום ברחוב, שמי שרואה אותו עובר למדרכה השנייה, ושלא סופרים אותו למניין בבית הכנסת. זה יימשך פרק זמן מסוים, אך לבסוף הוא ככל הנראה יישבר ויעזוב את הקהילה, כך שנפגעיו או נפגעותיו ייפטרו מן הצורך להיתקל בו.

כאמור, אין מדובר רק בתוקף עצמו. לתוקף ישנם מעגלי תומכים, המפעילים אלימות ברמות שונות, מנצלים את קשריהם ברשויות החוק, במשטרה או בראשות המסים, בכדי להשתיק את מי שמנסים לשבש את האפשרות של התוקף להמשיך ב"חייו השקטים". מדובר במעין כנופיה. על המאבק בכנופיה להיות מתוחכם יותר מאשר מאבק נגד התוקף לבדו.

כאן נכנסת לתמונה הגישה של ג'ין שארפ, לפתרונות לא אלימים כנגד אלימות. "גי'ן שארפ הוא פרופסור למדע המדינה והמייסד של  "מכון אלברט איינשטיין", ארגון ללא כוונת רווח שחוקר ומקדם את השימוש בפעולות לא-אלימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה במדינות העולם. בספר שפרסם הוא ליקט 198 שיטות למאבק בלתי אלים. את השיטות שלו ניתן ליישם בהקשרים שונים. אחד ההקשרים האפשריים הוא המאבק הקהילתי בתוקפים מינית ובתומכיהם. על התיאוריה ואפשרויות היישום שלה בהקשר הזה, ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/