"הוא עבר טיפול"
בסדרת הרשימות הקרובה אני רוצה לנפץ כמה מיתוסים הקשורים לעבריינות מינית.
פרופ'י. אורון, בספרו "מחשבות על הבלתי נתפס – היבטים תאורטיים בחקר רצח עם", כותב כי ניתן להצביע על 3 קבוצות הקשורות להתרחשותו של "רצח עם" – "ג'נוסייד":
א. קבוצת הרוצחים.
ב. קבוצת הקרבנות
ג. שאר העולם, או "הצד השלישי".
את הקבוצה האחרונה ניתן לדבריו לחלק גם כן לשלוש: קבוצת המסייעים לרוצחים, קבוצת המסייעים לקרבנות, לעתים אף תוך סיכון חיים. על אלו נמנים "חסידי אומות העולם" ואתם יכולים להבין לבד שאין הרבה כאלו. הקבוצה השלישית היא "העומדים מנגד", "השותקים". זוהי בדרך כלל הקבוצה הגדולה ביותר.
דרישת התוקפן: שקט בבקשה!
אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהעומדים מן הצד תומכים למעשה בקבוצת הרוצחים. לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד.
את המבנה הזה ניתן לראות גם בהקשרים של תקיפה מינית, במקום העבודה, או בקהילה סגורה. תמיד נראה את שלוש הקבוצות האלה – קבוצת המסייעים לתוקף, הבודדים המנסים לסייע לנתקפת, ובתווך "העומדים מנגד", "השותקים". את ההשוואה הזו עושה אורון עצמו (עמ' 76).
מאחר שכאמור, לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד, העומדים מן הצד מחפשים תירוצים לפאסיביות שהם נוקטים. אחת ההצדקות של קבוצת "השותקים", ולעתים גם של קבוצת התומכים בתוקף היא: "הוא עבר טיפול". זו אמירה שנאמרת בנחרצות, כאילו ברור שמי שעבר טיפול נרפא מ"מחלת התקיפה המינית". משהו כמו אנטיביוטיקה, שלוקחים אותו, והדלקת חולפת.
אז זהו, שלא. לא רבתי!.
ספר מאמרים (בעריכת מלי שחורי ועוד) שיצא בשנת 2010 – "טיפול בעברייני מין בישראל" – מציף את השאלה עד כמה ניתן לדבר על עבריינות מין כמחלה הניתנת לריפוי. דליתי משפטי מחץ אחדים ממאמר של תמי עשת סבג וחנה וימנץ, ממרכז לטיפול יום בעברייני מין.
- בעבר רווחה ההנחה כי עבריינות מין היא בבחינת מחלה הניתנת לריפוי. הנחה זו התבררה כשגויה, ועם הזמן שונתה התפישה ועמה אף המטרות הטיפוליות, שכן החלו לדבר על מטרות קונקרטיות של צמצום שיעורי הרצידיביזם (הישנות דפוס התקיפה), דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה באמצעות טכניקות שונות, ולא על ריפויה (Marshal&Williams, 2000).
- מרבים להשתמש במונח "טיפול", הלקוח מהמודל הרפואי, ביחס לעברייני מין, אולם עבריינות מין זו כאמור אינה מחלה… לעומת זאת "שיקום מניעתי" של עברייני מין הוא תהליך הדורש מהעבריין להיות פעיל בהבנת התנהגותו ובשינוי תפישתו וסגנון חייו בכדי להימנע מפגיעה חוזרת.
- "מטרת השלב הטיפולי הזה (השלישי) היא העברת מסר ברור למטופלים לפיו אין סיום ממשי לתהליך הטיפול בהם. עבריין המין אינו יכול לומר כי בסופו של טיפול "הבראתי". על המטופל להבין שהלמידה שלו והשליטה העצמית שלו צריכות להימשך משך כל חייו.
המסוכנות של המטופלים היא ברמה כזו, שהנטייה היא לומר שמטפל המציג את הטיפול כריפוי חוטא מבחינה אתית. המטפל הוא אומנם סוכן של המטופל, אך מוטלת עליו גם החובה לקחת בחשבון את שלומה של הסביבה בה חי ופועל המטופל. שמירה על האיזון בין שני ההיבטים הללו היא הכרכית ונדרשת לביצוע עבודה יעילה ומקצועית. לצערנו, לעתים קרובות מדי האיזון מופר (סילפן, עמ' 8).
שאל אותי פעם עו"ד המייצג נפגעי עבירה על ישוב שהתחלק בהתאם למודל שלוש הקבוצות (תומכי התוקף, מיעוט קטן של תומכי הנתקפת, וקבוצת "השותקים"): תגיד הם מטומטמים? הם לא מבינים שהם מפקירים את הילדות שלהם?
בפעם הבאה כשאתם שומעים "הוא עבר טיפול", בין אם זה בהקשר של התעללות מינית בתוך המשפחה, ובין אם מדובר בתקיפה מינית מחוץ למשפחה, תענו בבקשה: אז מה? מה זה תורם למוגנות של כולנו?
טוב, זה תורם קצת. זה מצמצם את כמות התקיפות. האם זה מספיק לכם?
שלכם
אודי
פגיעות מיניות, פוקחים עיניים 
להשאיר תגובה