קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (29)

כתיבת תגובה

בס"ד                                                            יב מרחשוון תשע"ד

"הוא רק ילד" או: הקהילה המתאבדת

משנות ה-90 הופיעו במחקרים שנעשו בארצות הברית תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים. המונח המקצועי המתאר תופעה זו . היום יש לנו כבר תיאורים  של ילדים הפוגעים מינית עוד בהיותם בגן הילדים. אימהות ערניות עשויות לגלות שלילדיהן הופשטו מבגדיהם או נפגעו בשירותים שבגן הילדים על ידי ילדים אחרים.

התגובה השכיחה במחוזותינו היא: "הוא רק ילד", תגובה שלוקחת אותנו לתקופה שלפני עשרות שנים, כאשר הייתה הכחשה קולקטיבית של תופעת הפגיעות המיניות בקרב ילדים.

סיפור ששמעתי לא מזמן: ילד בגיל הגן פגע מינית בילדים אחרים. הייתה ערנות מצד אימהות, והילד הפוגע היה במשך זמן מסוים בטיפול. הטיפול הסתיים, והנה כמה שנים אחר כך הוא פגע בילדים נוספים, מעגל חדש של ילדים נפגעים שבמקרה הטוב יתחילו את דרך הייסורים של טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הפחות טוב הפגיעה תישמר בסוד על ידי הילדים, ולא תטופל לעולם. אמא שלו טוענת: "הוא רק ילד. הוא גם לא אשם, גם הוא נפגע בעבר". הקהילה בדרך כלל תקבל את ההגיון המעוות של הטענה הזו, סוג של התאבדות קולקטיבית,  אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. מדובר בנכונות ליצירת מעגל נוסף של ילדים נפגעים מקרב הקהילה. ילד שהתחיל לפגוע בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פגיעות מיניות במשך חייו. הקרבנות יהיו מי שיהיה זמין. הקהילה המתאבדת מוכנה להקריב את ילדיה לטובת "שקט תעשייתי". זה טוב למבוגרים. מבוגרים לא אוהבים רעש. אבל מה עם הילדים? מה הם אשמים שאין צורך ברישיון כדי לקבל אחריות הורית?

אחד המיתוסים הרווחים היא שטיפול מרפא תוקפים מינית, ילדים או מבוגרים. ממחקרים עדכניים מתברר שזו טעות, וכתב כתבתי על כך

https://ercheiadam.wordpress.com/2013/07/29/קורס-מקוון-התמודדות-אפקטיבית-של-קהי-23/

אני רוצה להתייחס לעצם הטענה: "הוא רק ילד". כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממה. כל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דברך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (28)

כתיבת תגובה

מיתוס התיק שנסגר

מי שאינו בקי במונחים המשפטיים רואה בכל תלונה על פגיעה מינית בשני צבעים – שחור ולבן. אם החשוד אשם, אזי המשטרה תמליץ להגיש כתב אישום והוא יואשם וייכלא. אם זה לא קרה, כנראה הכול עלילה, ו"סתם העלילו עליו".

כאשר לבורות המשפטית הזו מצטרף הרצון לראות בחברה "שלנו" חברה "שלא קורים בה דברים כאלה", קיימת מוטיבציה אדירה להגיע למסקנה שאכן מדובר בעלילה. העובדה שהחשוד חזר הביתה ולא נשאר במעצר מספיקה בדרך כלל לאנשי הקהילה שלו להחליט שמדובר בעלילה. בדרך כלל השחרור ממעצר או מחקירה מלווה בפעולת שיווק נרחבת אודות זכאותו של החשוד, שאליה מצטרפים חבריו, משפחתו ועורך דינו. כבר שמעתי על  ישוב שבו עשה עבריין מין כבד "סעודת הודיה" על סגירת התיק, במסגרת שיווק התדמית של אדם חף מפשע.

אז מהו בעצם ההליך, ומדוע רוב התיקים נסגרים?

ובכן, בפני נפגעת או נפגע פתוחות שתי אפשרויות משפטיות (וכמובן אינסוף אפשרויות מאבק אחרות, כפי שכתבתי בסדרת הרשימות הקודמת). אפשרות אחת היא לדלג על שלב התלונה במשטרה ולפתוח ישר בתביעת נזיקין אזרחית. היתרון במהלך כזה הוא שבתביעה אזרחית השופט יסתפק גם בראיות שסבירותן היא פחות מ-100%. גם אם הפשע לא צולם ואין עדים (מה שקורה בדרך כלל בפגיעות מיניות), השופט עשוי להשתכנע שהפשע אכן בוצע ולהיענות לתביעה. אם הנפגע או הנפגעת סבורים שניתן להגיע להרשעה פלילית, ייתכן שעדיף להמתין למיצוי ההליך הפלילי, ולבוא עם ההרשעה לתביעה האזרחית.

ערוץ משפטי שני, שבו צועדים רוב הנפגעות והנפגעים הוא הערוץ הפלילי. זה מתחיל בפנייה למשטרה והגשת תלונה מפורטת.

המשטרה תזמן את החשוד, והוא תמיד יכחיש את דברי המתלוננת. בדרך כלל הוא ייקח לעצמו עו"ד פלילי ויחד אתו יבנה גרסה שקרית שבה ישתמש בחקירת המשטרה ואחר כך בבית המשפט וכך יצור מצב של "מלה מול מלה", כפי שראיתם לא מזמן במשפטו של הרב אלון. החוקר במשטרה בדרך כלל כבר ראה ושמע הכול, ולכן הוא יאמין לתלונה. השאלה היא האם הוא יצליח לאסוף ראיות.

איסוף הראיות הוא תמצית  העניין, מפני שבמשפט הפלילי, אם לא הבאת ראיות ממשיות (כאמור, צילום האונס, D.N.A. עדים, או הודאה), גם אם המשטרה יודעת בוודאות שהיה אונס או פגיעה אחרת, ההליך לא יגיע לכדי כתב אישום.

אחרי איסוף הראיות התיק עובר מן המשטרה לפרקליטות. הפרקליטות בוחנת את הראיות שנאספו על ידי המשטרה ובהתאם לכך מחליטה האם יש סיכוי לכתב האישום להתקבל. במקרה שהפרקליטות סבורה שאין ראיות של 100% בשלב כזה או אחר התיק ייסגר. סיפר לי פרקליט שלעתים הוא נאלץ להורות למשטרה לשחרר עצור, כאשר הוא יודע שלמעשה הוא אומר להם: "שחררו את עבריין המין הזה כדי שיוכל להמשיך לאנוס". המשפט הפלילי הוא הליך המנסה להתמודד לאחר שקשר לעצמו את הידיים.

ענת אלימלך: תיק פתוח סגור

לפני 13 שנים מצאה המשטרה שתי גופות בירושלים: אחת הגופות הייתה של הדוגמנית והשחקנית היפהפייה ענת אלימלך. המשטרה קבעה אז שענת היא שרצחה ביריות את בן-זוגה, דוד אפוטה, ואז התאבדה. במשך יותר מעשור ניהלה משפחתה חקירה פרטית משל עצמם, עד שהשבוע קבע בית המשפט רשמית: אפוטה הוא זה שרצח את ענת מתוך קנאה והתאבד

נעם עמית | אולפן שישי, חדשות 2 | פורסם 04/03/11 20:43
 

העילות לסגירת תיק פלילי

בישראל ישנן שלוש עילות אפשריות לסגירת תיק. "לפי הספר", העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה, לכאורה פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא. עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "חוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם הסבירות היא רק 99% שהנאשם ביצע את העבירה, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה". בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא למשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות.

לכן, בכל פעם שאתם שומעים ש"התיק נסגר" העלו את השאלה: "באיזו עילה"? בכדי לדעת מהי רמת המוגנות שלכם כאשר אתם או ילדכם חשופים למי שתיקו נסגר, חשוב לדעת, לפחות "לפי הספר", באיזו קטגוריה של סגירת תיק מדובר. אולם, לצערי, ממה שעולה מן השטח אני נוכח לדעת שהדברים אינם עובדים לפי הספר. בפועל תמצאו גם פדופילים שפגעו מינית עשרות פעמים מספרים לכם שהתיק נסגר מחוסר אשמה. זה יכול להיות שקר. הרי מדובר באנשים שחייהם מבוססים על שקר. אבל זה יכול להיות נכון. עורך דין פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה". לכן, צר לי לומר לכם, אבל העובדה שהתיק נסגר אינה מלמדת דבר על מוגנות הקהילה. לפני שאתם שולחים את ילדכם עם נהג הסעות שתיק התלונה נגדו נסגר בעילה כלשהי, אפילו מחוסר אשמה, בררו היטב את העובדות עם מי שנפגעו, אלו שהגישו את התלונה וגם אלו שלא הגישו.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (27)

כתיבת תגובה

"הוא עבר טיפול"

בסדרת הרשימות הקרובה אני רוצה לנפץ כמה מיתוסים הקשורים לעבריינות מינית.

פרופ'י. אורון, בספרו "מחשבות על הבלתי נתפס – היבטים תאורטיים בחקר רצח עם", כותב כי ניתן להצביע על 3 קבוצות הקשורות להתרחשותו של "רצח עם" – "ג'נוסייד":

א.      קבוצת הרוצחים.

ב.      קבוצת הקרבנות

ג.       שאר העולם, או "הצד השלישי".

את הקבוצה האחרונה ניתן לדבריו לחלק גם כן לשלוש: קבוצת המסייעים לרוצחים, קבוצת המסייעים לקרבנות, לעתים אף תוך סיכון חיים. על אלו נמנים "חסידי אומות העולם" ואתם יכולים להבין לבד שאין הרבה כאלו. הקבוצה השלישית היא "העומדים מנגד", "השותקים". זוהי בדרך כלל הקבוצה  הגדולה ביותר.

היא נענית לדרישת התוקפן: שקט בבקשה!

דרישת התוקפן: שקט בבקשה!

אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהעומדים מן הצד תומכים למעשה בקבוצת הרוצחים. לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד.

את המבנה הזה ניתן לראות גם בהקשרים של תקיפה מינית, במקום העבודה, או בקהילה סגורה. תמיד נראה את שלוש הקבוצות האלה – קבוצת המסייעים לתוקף, הבודדים המנסים לסייע לנתקפת, ובתווך "העומדים מנגד", "השותקים". את ההשוואה הזו עושה אורון עצמו (עמ' 76).

מאחר שכאמור, לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד, העומדים מן הצד מחפשים תירוצים לפאסיביות שהם נוקטים. אחת ההצדקות של קבוצת "השותקים", ולעתים גם של קבוצת התומכים בתוקף היא: "הוא עבר טיפול". זו אמירה שנאמרת בנחרצות, כאילו ברור שמי שעבר טיפול נרפא מ"מחלת התקיפה המינית". משהו כמו אנטיביוטיקה, שלוקחים אותו, והדלקת חולפת.

אז זהו, שלא. לא רבתי!.

ספר מאמרים (בעריכת מלי שחורי ועוד) שיצא בשנת 2010 – "טיפול בעברייני מין בישראל" – מציף את השאלה עד כמה ניתן לדבר על עבריינות מין כמחלה הניתנת לריפוי. דליתי משפטי מחץ אחדים ממאמר של תמי עשת סבג וחנה וימנץ, ממרכז לטיפול יום בעברייני מין.

  1. בעבר רווחה ההנחה כי עבריינות מין היא בבחינת מחלה הניתנת לריפוי. הנחה זו התבררה כשגויה, ועם הזמן שונתה התפישה ועמה אף המטרות הטיפוליות, שכן החלו לדבר על מטרות קונקרטיות של צמצום שיעורי הרצידיביזם (הישנות דפוס התקיפה), דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה באמצעות טכניקות שונות, ולא על ריפויה  (Marshal&Williams, 2000).
  2. מרבים להשתמש במונח "טיפול", הלקוח מהמודל הרפואי, ביחס לעברייני מין, אולם עבריינות מין זו כאמור אינה מחלה… לעומת זאת "שיקום מניעתי" של עברייני מין הוא תהליך הדורש מהעבריין להיות פעיל בהבנת התנהגותו ובשינוי תפישתו וסגנון חייו בכדי להימנע מפגיעה חוזרת.
  3. "מטרת השלב הטיפולי הזה (השלישי) היא העברת מסר ברור למטופלים לפיו אין סיום ממשי לתהליך הטיפול בהם. עבריין המין אינו יכול לומר כי בסופו של טיפול "הבראתי". על המטופל להבין שהלמידה שלו והשליטה העצמית שלו צריכות להימשך משך כל חייו.

המסוכנות של המטופלים היא ברמה כזו, שהנטייה היא לומר שמטפל המציג את הטיפול כריפוי חוטא מבחינה אתית. המטפל הוא אומנם סוכן של המטופל, אך מוטלת עליו גם החובה לקחת בחשבון את שלומה של הסביבה בה חי ופועל המטופל. שמירה על האיזון בין שני ההיבטים הללו היא הכרכית ונדרשת לביצוע עבודה יעילה ומקצועית. לצערנו, לעתים קרובות מדי האיזון מופר (סילפן, עמ' 8).

שאל אותי פעם עו"ד המייצג נפגעי עבירה על ישוב שהתחלק בהתאם למודל שלוש הקבוצות (תומכי התוקף, מיעוט קטן של תומכי הנתקפת, וקבוצת "השותקים"): תגיד הם מטומטמים? הם לא מבינים שהם מפקירים את הילדות שלהם?

בפעם הבאה כשאתם שומעים "הוא עבר טיפול", בין אם זה בהקשר של התעללות מינית בתוך המשפחה, ובין אם מדובר בתקיפה מינית מחוץ למשפחה, תענו בבקשה:  אז מה? מה זה תורם למוגנות של כולנו?

טוב, זה תורם קצת. זה מצמצם את כמות התקיפות. האם זה מספיק לכם?

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (26)

כתיבת תגובה

טקטיקה

מהי טקטיקה?

טקטיקה צבאית היא "תורת הקרב"; מושג שהוא מובחן מ"תורת המערכה" (אופרטיבה) "ותורת המלחמה" (אסטרטגיה).

בהקשר של מאבק בלתי אלים להשגת מוגנות קהילתית והכרה בפגיעות מיניות טקטיקה פירושה מהלך קצר, שנועד להשיג הישג נקודתי. זאת במובחן מהאיסטרטגיה, המתווה את הדרך הארוכה לקהילה מוגנת ומאוזנת יותר, כזו המסוגלת להתמודד באופן אפקטיבי עם פגיעות מיניות, שככל הנראה תהיינה בכל נוף חברתי שהוא עוד הרבה שנים, מבלי שאמונות חשוכות יחבלו בהתמודדות.

באופן כללי ניתן לסווג את הטקטיקה של המאבק הבלתי אלים לשלוש רמות:

א.      מחאה בלתי אלימה, התנגדות ושכנוע בלתי אלימים – הפגנות, צעדות, פרסום מנשרים וניירות עמדה.

ב.      אי שיתוף פעולה. זה יכול להיות אי שיתוף פעולה חברתי (לא חברים, לא לומדים אצלו יותר), כלכלי (מרד מיסים, אי שותפות כלכלית בשום מיזם, שביתה), ופוליטית (לא תומכים בך לראשות המועצה).

ג.       שיבוש בלתי אלים של מוסדות הקהילה (שביתת שבת).

אני אישית נוטה לחשוב שבנושא שלנו אין טעם להיאבק מעבר לרמה הראשונה של התנגדות ושכנוע. הרמה השנייה היא אולי פועל יוצא של קהילה שמתקשה להפנים את האמת המוטחת בפניה, אבל קהילה כזו היא לא בדיוק מקום שמומלץ לגור בו. קל וחומר כאשר מתעורר צורך בטקטיקות כמו שביתת שבת. זהו השלב שלטעמי יש לאמץ את דברי הרמב"ם בהלכות דעות (ו, א):

"אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים".

ג'ין שארפ מונה 198 טקטיקות שננקטו במהלך ההיסטוריה בעימותים לא אלימים בכל שלוש הרמות. אני אתרגם את חלקן למציאות שבה נעשה ניסיון מצד מוסדות הקהילה לחפות על מקרים של תקיפות מיניות בתוכה. כאמור, אשתמש רק בדוגמאות מן הרמה הראשונה.

פעילות כלפי פנים, כלפי אנשי הקהילה

  1. נאומים. הדרך הנכונה לטעמי היא לרכז את אוהדי רעיון המחאה ולנאום בקרבם. גם אם יסתנן מישהו ממצדדי התוקף, הוא יושתק על ידי הרוב.
  2. מכתבי התנגדות / תמיכה. בתחום של תקיפה מינית מכתבים יכילו הן התנגדות לתוקף ולתופעת התקיפה והחיפוי, והן תמיכה והכרה בנפגעות או בנפגעים ובבני משפחותיהם.
  3. הצהרות פומביות חתומות לדוגמה חתימה על עצומה "אנחנו מאמינים לנפגעת".

תקשורת עם ציבור רחב יותר

בסרט "כביסה מלוכלכת" (http://www.youtube.com/watch?v=bLGZIHKzdQE) מתארת הבמאית, יעל שרר, מוטיב מרכזי בתפיסת העולם של תוקפים מינית ותומכיהם: "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ". האסטרטגיה של המאבק בפגיעות מיניות מחייבת לעשות את ההפך – לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כפי שעושה יעל.

עצם העובדה שבקהילה התפתחה מערכת מוסרית כזו התומכת בתוקף בחלקה או ברובה היא תוצאה של ניוון מוסרי שהתפתח כתוצאה מניתוק הקשר עם ערכים מוסריים אוניברסליים. באופן כזה הקהילה פיתחה קודים מוסריים משלה, קודים שמזכירים את המשל המובא בזוהר הקדוש, אודות התולעת שבתוך הצנון, הסבורה שהעולם כולו טעמו מר. התרופה לניוון המוסרי הזה היא קשר מחודש עם ערכי המוסר האוניברסלי. קשר כזה יכול להיווצר דווקא תוך יצירת קשרים עם אנשים מחוץ לקהילה. זה יכול להיות קשר עם מרכזי הסיוע, זה יכול להיות קשר עם קהילות שכבר מתמודדות באופן ראוי עם הפגיעות המיניות שבתוכן, זה יכול להיות עם כתבים מסוימים. בכל מקרה, פגיעה מינית בתוך קהילה, אם היא לא טופלה מיידית כראוי, אם בכדי לזכות בטיפול בה נדרש מאבק, אסור לה להישאר בתוך הקהילה. שכן אם מערכת המוסר של הקהילה הגיעה לרמה כזו של ניוון, אין לקהילה את הכוחות להתמודד בעצמה עם האתגר הזה.

פעולות סמליות

אפשר לחשוב על הרבה דברים. אמנה כאן שלוש דוגמאות:

  1. תליית דגלים בצבע מסוים. לדוגמה, אם אתם סבורים שמעל להתנהגות הקהילה שלכם "מתנוסס דגל שחור", אפשר לתלות דגל שחור ממשי.
  2. לבישת סמלים (צמיד ירוק, כבר אמרנו).
  3. תפילה למען הנפגעות והערכים המוסריים של הקהילה.

נסיגה והוקעה

גם כאן ניתן לעשות הרבה. לדוגמה:

  1. עזיבת המקום בו נמצא התוקף ותומכיו בהפגנתיות.
  2. שתיקה רועמת של קבוצה.
  3. הפניית הגב לתוקף ולתומכיו.

כמובן, כל אלו הן דוגמאות, ואפשר להיות יצירתיים.

סיכום ונקודה אחרונה

הרשימה הנוכחית חותמת את סדרת הרשימות שעסקו במאבק בלתי אלים.

נקודה אחרונה שאני רוצה להצביע עליה היא גיוס האומץ לעשייה. נפגעות ונפגעים מספרים שבחדרי חדרים הרבה אנשים אומרים להם כמה הם תומכים בהם, אבל ברגע האמת, כאשר הדברים מגיעים לצורך לנקוט אחד מן הצעדים שהוצעו ברשימה שנתתי, אנשים נעשים משותקים. ברשימה קודמת (https://ercheiadam.wordpress.com/2013/02/21/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7 ) הבאתי בהקשר לכך את הסיפור במסכת סנהדרין (יט, א):

"עבדו של ינאי המלך שהרג נפש. בא ינאי המלך, וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמר לו: לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבירך, נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע, אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם, מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו".

כתבתי שזהו תיאור מדויק של ההתנהגות המפוחדת האוחזת בחבר קהילה מן השורה אל מול עברייני מין כוחניים. לאף אחד אין אומץ להתמודד איתם. התוצאה היא שתיקה רועמת. אני רוצה לשים לב לנקודה נוספת בסיפור: "מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". "גבריאל" מייצג את מידת הדין. מידת הדין אינה עושה הנחות לאנשים שהיו בזמן הנכון במקום הנכון ולא עשו את המוטל עליהם. גם הרבי מלובביטש לא עשה להם הנחות. אל תהיו פחדנים!

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (25)

כתיבת תגובה

אסטרטגיה

לסמוך על עצמכם ולא על אף אחד אחר

עיקרון יסוד: תכננו את העימות שלך כך שהצלחתו תהיה פועל יוצא של הסתמכות על כוחותיכם בלבד. זה היה המסר שהעביר צ'רלס סיוארט פרנקל לאיכרים האירים במהלך העימות על גובה שכר הדירה בשנים 1879-1880: "הסתמכו על עצמכם ולא על אף אחד אחר". מובן שיש מקום לבקש סיוע, אולם על המאבק להיות מתוכנן באופן שלא יהיה תלוי באחרים, שכן כל עוד המאבק תלוי רק בכוחותיה של הקבוצה הנפגעת עדיין יש סיכוי להצליח גם אם איש לא יגיש עזרה. אולם אם האחריות להצלחה או לכישלון הועברו ליד אחרים, כאשר הם אינם מספקים את הסחורה המאבק ייכשל (ג'ין שארפ).

במקרה של עימות על רקע תקיפות מיניות זהו מסר קשה לביצוע. הנפגעות או הנפגעים רואים את עצמם כקרבנות. הם זקוקים רגשית להכרה מצד הקהילה. ועם זאת, גם כאן הניסיון מאשר את העיקרון שאותו מלמד שארפ. כאשר הטיפול בתוצאות של תקיפות מיניות או במוגנות מפניהן נמסר ליד אחרים – אם זה לידי המשטרה, אם לידי מזכירות הקיבוץ, אם לידי הנהלת בית הספר – הוא בדרך כלל מתמסמס ונוחל כישלון. זהו כישלון שמוביל להכרה שאף אחד לא יעשה בשבילכם את מה שלא תעשו עבור עצמכם. לכן, מומלץ לאמץ את ההכרה הזו מלכתחילה.

כזכור, ברשימה הקודמת הגדרתי 4 שיטות פעולה:

א.      המסרים שיקודמו על ידי הסברה הם:

  • "פרסום והוקעה מכסימליים של התוקף", כולל שימוש באמצעי התקשורת.
  • "אפס סובלנות להשתקה".
  • סביבה של "אומץ מופגן" מצד מי שמסוגל לכך.
  • עידוד מותקפות נוספות, בין של התוקף המדובר ובין של תוקפים נוספים הקיימים בקהילה (כולל בתוך המשפחה), לספר את סיפור התקיפה.

ב.      איסוף נתוני התקיפה, בהנחה שהמספר הסביר שאליו נגיע הוא עשרות קרבנות לכל תוקף (כך עולה מעדויות שונות ומסטטיסטיקות).

ג.       שיתוף מרכזי הסיוע בהקמת קבוצות תמיכה לנפגעות, וטיפול פרטני למי שתרצה.

ד.      היעזרות במרכזי הסיוע בהחלטה האם להגיש תלונות במשטרה.

מאחר שאנחנו לא מעוניינים שהמאבק יהיה תלוי באחרים, לא נצפה שאחרים יעשו עבורנו את העבודה. ניתן להניח שאם מישהו יעשה את העבודה היטב אלו אנחנו, שמכירים את הבעיה ואת השיטות לקדם פתרון.

מאחר שכך, אין לנו שום עניין בקשר עם גורמים ציבוריים בהקשר הזה. המאבק לא יימסר למזכירות הישוב, לא לוועדה כזו או אחרת, ובוודאי שלא לסמכות רוחנית. כאן נדרשים אנשי שטח, ואנשי השטח הם אנחנו.

הרציונל העומד מאחורי האסטרטגיה

לפני שאנחנו מתחילים לפעול, יש לנתח את נקודות החוזק והחולשה שלנו ושל התוקף. נקודות החוזק: התוקף אינו מעוניין להתפרסם ככזה. הוא מעוניין להציג מצג שווא של אדם נורמטיבי. זאת בשונה מעבריינות רגילה, בה העבריינים מציגים את עצמם ככאלו ואף מתגאים בכך.

נקודת חוזק נוספת: לכל תוקף יש מספר רב של קרבנות. בדרך כלל הם אינם יודעים האחד על השני, אבל כאשר הנושא יצוף על פני השטח די זמן, הם יתגלו. קיים אפוא ייתרון מספרי לקרבנות על פני התוקף.

נקודות החולשה: קיים חוסר נכונות אוניברסלי להביט ברוע. כאשר זה מצטרף לקודים כאלה ואחרים של חברה סגורה (לדוגמה, "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ"), איתור קהל היעד לפרסום הופך להיות אתגר.

נקודת חולשה נוספת – חוק החיסיון. קיימים חוקים המגינים על תוקפים מינית כמו גם על פושעים אחרים, ואוסרים לגלות את זהותם. בתקופה האחרונה קיים טרנד לפיו עברייני מין תובעים את הקורבנות תביעת דיבה. בכנסת מקודם הליך חקיקה נגד האפשרות הזו, אולם בינתיים האפשרות הזו קיימת, וצריך לקחת אותה בחשבון.

עם זאת, את נקודת החולשה הזו ניתן להפוך לנקודת חוזק, שכן לא חל חיסיון על פרסום עצם קיומו של המשפט, וניתן לדווח אודותיו, ובכך לפרסם את התוקף.

חוק החיסיון מגביל אותנו אפוא לקהל יעד הנמצא בסיכון מפני התוקף. פרסום לקהל יעד זה אינו חוסה בהגנת חוק לשון הרע וחוקי החיסיון, כפי שכתבתי ברשימה בבלוג שלי –http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html.

מסיבה זו, האסטרטגיה צריכה להיות מכוונת לחתירה בלתי מתפשרת למוגנות וטיפול. בשום אופן אין לוותר על הזכות לטיפול ועל הזכות למוגנות. זכויות אלו מוגנות במשפט ובערכי המוסר, והיחידים שרוצים למנוע אותם הם התוקפים עצמם. הפרסום יבוא ממילא. אנחנו איננו מתרכזים בו כנושא, מפני שהוא סוג של מלכודת מבחינתנו. עצם העובדה שהנושא הזה הפך להיות על סדר היום הציבורי בגלל הצרכים הטיפוליים לא יאפשר להשתיק ולטייח אותו.

הצעה לגיבוש אסטרטגיה

מה שאני כותב כאן הוא כמובן רק דוגמה. צריך תמיד להתאים את האסטרטגיה לאופי ההתמודדות הספציפית.

שלב א – גיוס האנשים שמגלים נכונות לקחת חלק פעיל בתהליך. צריך לזכור שקיים פער משמעותי בין מי שמצדד בנפגעות לבין מי שמוכן לפעול. זהו פער שקיים בתחום גיבוש העמדות בכלל, ובוודאי שהוא קיים בתחום הזה.

שלב ב – למנות איש קשר עם מרכז הסיוע שנבחר על ידכם.

שלב ג – איתור נפגעים ונפגעות בקהילה. זה עשוי להיות החלק הקשה, ונדרש תחכום מסוים. אחת האפשרויות היא להזמין סדנה בנושא "שמירת הסוד" ממרכז הסיוע, או ממי שמתמחה בהעברת סדנאות מסוג זה, ולהשתמש בכך כטריגר לנפגעות ונפגעים להיפתח.

שלב ד – משנוצרה קבוצה אפשר ליצור סולידריות פנימית באמצעות סימון מוסכם. עדיין לא להפגין אותה כלפי חוץ. זה יכול להיות צמיד בצבע מסוים שענדו בני המשפחות הנפגעות.

שלב ה – סדנאות מתקדמות, וטיפול פרטני למי שתרצה. בשלב הזה כבר נדרש גיוס תקציב.

שלב ו – התארגנות ליצירת תחושת מוגנות במרחב הציבורי. זה יכול להתחיל בכך שלא נותנים לנפגעת ללכת לבד. כשהתוקף מתקרב אליה באופן פרובוקטיבי, כפי שתוקפים נוהגים לעשות, המלווים צועקים עליו.

וכן הלאה…

אתם יכולים לראות שאין מדובר כאן  בצעדים דרסטיים. להפך. מדובר בבנייה הדרגתית של הכוח השפוי בקהילה, כאשר התמדה ופיתוח הכיוונים האלו יוביל בסופו של דבר לשני דברים:

א.      לתחושת מוגנות של הנפגעות והנפגעים במרחב הציבורי.

ב.      הנפגעות תקבלנה הכרה בפגיעה, הכרה שנדרשת לשם ריפוי והשבת  תחושת הסדר בעולם על כנו.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (24)

כתיבת תגובה

ברשימה הנוכחית אציג באופן כללי את מה שמכנה ג'ין שארפ "אסטרטגיה רבתי.

מה כוללת אסטרטגיה רבתי?

אסטרטגיה רבתי כוללת שני מרכיבים מרכזיים:

א.      את שיקולי הדעת של צדקת הדרך,

ב.      בחירת שיטת הפעולה שיש לנקוט (למשל, מאבק בלתי אלים, פוליטיקה קונבנציונאלית) וכיצד יושג היעד,

האסטרטגיה רבתי מתייחסת לאופן בו המאבק עצמו מתקשר להשגת היעדים שבשמם מתנים את המאבק. באופן כללי, בכדי להחליט על אופן המאבק, עלינו להגדיר תחילה על מה אנחנו נאבקים. נבחן אפוא על מה מתנהל המאבק. ניישם זאת על הנושא שלנו – התמודדות עם פשיעה מינית בקהילה.

באתר מרכזי הסיוע מוגדרת תקיפה מינית כך:

"תקיפה מינית הינה פשע אלים שמטרתו להשפיל, לבזות ולהפגין כח ושליטה, ולרוב אינה נובעת מהפרעה נפשית או מדחפים מיניים בלתי נשלטים.

תוקפים אינם ניחנים בדרך כלל בכוחות פיזיים מיוחדים, כמעט תמיד אינם נזקקים להפעלת כוח ו/או שימוש בנשק. לעומת זאת, התוקף מצליח ליצור סביבה של אימה, הפחדה, איום ושיתוק.

כל אדם יכול להיקלע לסביבה כזאת בשלב מסוים של חייו, ללא קשר למראהו ולכוחו הפיזי".

אם מטרתו של התוקף היא יצירת סביבה של פשיעה מינית, הרי שהשתיקה של קהילה נוכח תקיפה מינית בתוכה הופכת את הטריטוריה הקהילתית לסביבה של פשיעה מינית – סביבה של אימה, הפחדה, איום ושיתוק. מי שחושב לטווח קצר עושה בדרך כלל את השיקול שאם הוא לא יתערב יהיה לו שקט בחיים. לטווח ארוך יותר השיקול הזה מתברר כשגוי. פחד ושתיקה בדרך כלל יביאו את הפשע אליך הביתה.

היעד של המאבק הוא אם כן הפיכת הטריטוריה הקהילתית לסביבה לא אלימה, סביבה שאין בה פחד לדבר, להסתובב, ילדים ונערות אינם מרגישים מאוימים להסתובב בה לא בגלל תמימותם, אלא מפני שאין להם ממה לחוש מאוימים.

את היריב ניתן לחלק לשתי קבוצות:

ראשית, מי שנוקט דפוס התנהגות של פשיעה מינית, שכאמור, בממוצע יוצר עשרות קורבנות. שנית, מי שתורם להשתקה, וממילא ליצירת סביבה של פשיעה מינית, סביבה שאינה מוגנת בפועל, ועל כן גם מקרינה תחושת חוסר מוגנות. מכאן נגזרת בחירת שיטת הפעולה.

בחירת שיטת הפעולה

אדגים את אופן בחירת שיטת הפעולה באמצעות אחד הפרויקטים שכבר פועלים במציאות הישראלית – "עיר ללא אלימות".

"עיר ללא אלימות" הוא פרוייקט המבוסס על תיאוריה קרימינולוגית המכונה "תאוריית הפיקוח". על פי התיאוריה הזו הסיבה לכך שאנשים אינם פושעים היא רמות שונות של פיקוח. הפיקוח הוא בחלקו פיקוח עצמי, בחלקו פיקוח של הסביבה הקרובה – משפחה, קהילה, עיר – ובחלקו פיקוח ארצי. הפיקוח הקרוב יותר, העירוני, נמצא אפקטיבי יותר מזה הארצי, ומכאן צמח הרעיון להגדיר את הפיקוח על הפשיעה ברמה העירונית.

תפיסת העבודה של "עיר ללא אלימות" היא התמודדות מערכתית ברמה העירונית עם תופעות שונות של אלימות תוך זיהוי מכנים משותפים לאלימות ומתן פתרונות לכל אחת מהתופעות. תהליך זה מתבצע באמצעות הקמת מערך עירוני מקיף, מתואם ואפקטיבי בראשות ראש הרשות המקומית, המגייס את כל המערכות המתמודדות עם הנושא  – חינוך, משטרה, רווחה ובריאות – ופועל בשותפות רחבה ככל שניתן לצמצום אירועי האלימות בעיר.

התוכנית מתמקדת בחמישה תחומי פעילות מרכזיים הפועלים ברמה העירונית, ומייצרת שיתופי פעולה רוחביים ביניהם, המבוססים על ראייה הוליסטית ואינטגרטיבית של התמודדות בבעיית האלימות. אסטרטגיית הפעולה בכל אחד מהתחומים נגזרת מתהליך אבחון ולימוד יסודי של המאפיינים והצרכים הייחודיים של כל יישוב.

נערכות פעולות בתחום החינוך כולל ליווי תלמידים במערך ההסעות. נערכות פעולות בתחום הפנאי, כולל הפעלת מגרשי ספורט אל תוך הלילה. בנוסף מבצעות פעולות בתחום האכיפה והמניעה על ידי הצבת מצלמות אבטחה וסיורים. פעולות בתחום  הקהילתי כוללות את קידום המסר של אפס סובלנות לאלימות.

כשננסה לזהות את הנחות היסוד של האסטרטגיה הזו, נוכל לראות שהנחות העבודה הן:

א.      רוב הפשע נובע מכך שלפושעים אין מה לעשות בזמנם הפנוי.

ב.      חינוך והסברה הם אפקטיביים בהקשר של פשע שנובע מתרבות הפנאי.

ג.       בשוליים יש לגבות את החינוך וההסברה באכיפה ומניעה.

כשאנחנו עוברים לפשיעה מינית, כל ההנחות האלה אינן תקפות. הפשע אינו נובע מזמן פנוי, אלא מדפוס התנהגות אלים, או פדופילי, חינוך והסברה אינם אפקטיביים בהקשר הזה, ורשויות האכיפה מגלות אוזלת יד מחפירה בטיפול בפשיעה המינית. נוסף לכל אלו, רוב אנשי הקהילה חסר את האומץ להתמודד עם התופעה ועל כן ההנחה הבסיסית של תאוריית הפיקוח אף היא אינה תקפה.

שיטות הפעולה שייבחרו יהיו לכן שונות.

א.      המסרים שיקודמו על ידי הסברה הם:

  •  "פרסום והוקעה מכסימליים של התוקף", כולל שימוש באמצעי התקשורת.
  • "אפס סובלנות להשתקה".
  • סביבה של "אומץ מופגן" מצד מי שמסוגל לכך.
  • עידוד מותקפות נוספות, בין של התוקף המדובר ובין של תוקפים נוספים הקיימים בקהילה (כולל בתוך המשפחה), לספר את סיפור התקיפה.

ב.      איסוף נתוני התקיפה, בהנחה שהמספר הסביר שאליו נגיע הוא עשרות קרבנות לכל תוקף (כך עולה מעדויות שונות ומסטטיסטיקות).

ג.       שיתוף מרכזי הסיוע בהקמת קבוצות תמיכה לנפגעות, וטיפול פרטני למי שתרצה.

ד.      היעזרות במרכזי הסיוע בהחלטה האם להגיש תלונות במשטרה.

אחרי שגיבשנו את האסטרטגיה רבתי כולל דרכי הפעולה, זה הזמן לגבש את האסטרטגיה של המאבק. על כך ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (23)

כתיבת תגובה

כללי המשחק משתנים

כניסתו לפעולה של תא העיתונאיות בפרשת עמנואל רוזן, עשויה להיות הזדמנות לשינוי משמעותי בהתייחסות החברתית לפגיעות והטרדות מיניות.

כיום, היוזמה כולה נמצאת בצד התוקפן. הוא המחליט מתי לפגוע, הוא המשתיק את הנפגעות, הוא המתעל את המתלוננות להליך הפלילי, הבלתי יעיל ובשל כך גם חסר ההרתעה. בצד הפוגע אני מכליל גם את הגרעין הקשה של התומכים בתוקפים מינית – עורכי הדין הפליליים המגינים עליהם באצטלה הצדקנית של הגנה על "חזקת החפות" וכמובן הקולגות במקום העבודה או בקהילה במקום שקיימת כזו – בקיבוצים, במושבים, ובישובים הקהילתיים למיניהם. כל אלו עובדים ללא לאות בכדי להשתיק את הנפגעות ולהעלות את "מחיר התלונה" במישור הכלכלי והאישי.

לכל אורך הדרך הנפגעות נגררות אחר היוזמה הזו. הן מוצאות את עצמן נאלצות להגיב לה, או מחליטות שלא להגיב לה. הרעיון המרכזי ביוזמה התוקפנית היא מלחמת התשה. כל אחת מן המתלוננות נאלצת לעבור מסלול מתיש של אונס שני בחקירה המשטרתית, ואונס שלישי אם הדברים מגיעים לכדי משפט, בחקירה הנגדית.

מן ההיבט הכמותי אין הצדקה לתחושת הבדידות של המתלוננות והמתלוננים. כל אחד מן התוקפים תקף בממוצע עשרות נשים וילדים. באופן טבעי היינו מצפים למצוא את עשרות הנפגעות והנפגעים מתגייסים למאבק בתוקף האחד. עד עתה הדברים לא התרחשו באופן הזה. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית הם אנשים מוחלשים, ועל כן קל יחסית לגרום להם שלא להיאבק. היוזמה של תא העיתונאיות היא הזדמנות לשנות את כללי המשחק.

בכדי שההזדמנות לא תוחמץ, אני מצרף כאן דברים של ג'ין שארפ על תכנון אסטרטגי של מאבק בלתי אלים.

גי'ן שארפ הוא פרופסור למדע המדינה והמייסד של  "מכון אלברט איינשטיין", ארגון ללא כוונת רווח שחוקר ומקדם את השימוש בפעולות לא-אלימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה במדינות העולם. בספר שפרסם הוא ליקט 198 שיטות למאבק בלתי אלים. את השיטות שלו ניתן ליישם בהקשרים שונים.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

 

 

החשיבות של תכנון אסטרטגי במסגרת מאבק בלתי אלים

המקום הידוע ביותר בו משתמשים באסטרטגיה הוא במסגרת עימותים צבאיים. משך מאות בשנים עסקו קציני צבא בתכנון אסטרטגי במסגרת מערכות מלחמה, והוגים חשובים כמו סאן צ'ו קלאוזוביץ' ולידל הארט ניתחו ושכללו את האסטרטגיה הצבאית. בלוחמה צבאית קונבנציונאלית ובמלחמת גרילה, השימוש באסטרטגיה מתוחכמת הוא הדרישה הבסיסית ליעילות.

בדיוק כפי שמאבק צבאי יעיל מחייב אסטרטגיות חכמות, תכנון ויישום, כך גם הפעילות הבלתי אלימה תהיה יעילה ביותר כאשר היא פועלת על בסיס של תכנון אסטרטגי איתן. הניסוח והאימוץ של אסטרטגיות חכמות יכול להגביר במידה רבה את כוחו של מאבק בלתי אלים.

 

החשיבות של אסטרטגיה

אם רוצים להשיג משהו, הסיכויים להשיג יעד זה יהיו גדולים יותר אם נשתמש במשאבים הזמינים ונמנף אותם כדי להבטיח יעילות מרבית. פירוש הדבר שיש לדאוג לתוכנית אסטרטגית המתוכננת לעבור מההווה (בו היעד עדיין לא הוגשם) אל העתיד (בו אמורים להשיגו). האסטרטגיה מתייחסת למיפוי מסלול הפעולה שיגביר את הסבירות להגיע מההווה אל המצב הרצוי בעתיד. כך למשל, אם אדם רוצה לנסוע ממקום אחד למקום אחר, עליו לתכנן מראש כיצד לעשות זאת. האם ילך ברגל? האם ייסע ברכבת? במכונית פרטית? יטוס? גם אז, עדיין רחוקה התוכנית משלמות. האם יש לך מספיק כסף כדי לשלם את מחיר הנסיעה וההוצאות האחרות? אם הנסיעה היא ארוכה, היכן תישן ותאכל? האם יש צורך במסמכים, דרכונים או ויזות, ואם כן, כיצד תשיגם? האם יש עניינים שיש להסדירם כדי לכסות את העדרך במהלך הנסיעה?

גם מנהיגים של תנועות חברתיות ופוליטיות צריכים להפעיל סוג זה של חשיבה ותכנון שאנשים מסוימים עורכים כדי להשיג מטרות רגילות בחיי היום יום. עם זאת, למרבה הצער, רק לעיתים נדירות מקדישים בתנועות כאלה את תשומת הלב הראויה לתכנון האסטרטגי. יש אנשים החושבים באופן נאיבי שאם הם פשוט יגידו בצורה תקיפה ואיתנה כמה הם מתעקשים על היעד שלהם, ויתמידו בכך מספיק זמן, זה פשוט יקרה, איכשהו. אחרים מניחים שאם הם יישארו נאמנים לעקרונות ולאידיאלים שלהם ויעידו עליהם גם לנוכח התנגדות, הם עושים בכך את כל מה שביכולתם לעשות כדי לסייע להשיגם. הצהרה על מטרות רצויות והנאמנות לאידיאלים אכן ראויים להוקרה, אך כשלעצמם הם לוקים מאוד בחסר מבחינת יכולתם לשנות את הסטטוס קוו ולחולל את המטרות המבוקשות.

כמובן, שהשאיפה לשנות חברה, או למנוע שינויים בחברה, או לסלק כיבוש זר, או להגן על החברה מהתקפה, הם כולן משימות מסובכות יותר מאשר תכנון נסיעה. אולם, רק לעיתים נדירות קורה שאנשים החותרים למטרות כאלה מכירים באופן מלא בחשיבות העליונה של הכנת תוכנית אסטרטגית מקיפה לפני שיפעלו.

לעיתים קרובות מאוד בתנועות חברתיות ופוליטיות, היחידים והקבוצות המעורבים בפעילות מכירים בכך שהם זקוקים לתוכנית כיצד לפעול, אך הם עורכים תוכניות כאלה על בסיס מאוד חלקי, קצר מועד, או טקטי בלבד. אין הם מנסים לתכנן תוכנית פעולה רחבה יותר, ארוכת טווח או אסטרטגית. אפשר שהם לא רואים צורך בתוכנית כזאת. אפשר שבאותו זמן אין ביכולתם לחשוב ולנתח אותה במונחים אלה. אפשר גם שהם יניחו לדעתם להיות מוסחת שוב ושוב מהמטרה הרחבה יותר בכך שיתמקדו כל העת בנושאים קטנים יותר, יגיבו שוב ושוב ליוזמות היריבים ויעסקו בקדחתנות בפעילויות קצרות טווח. אפשר שהם לא יקצו זמן ואנרגיה לתכנון אסטרטגיה, או חקירת מספר אסטרטגיות חלופיות, באופן שיכול היה להנחות את מאמציהם הכלליים לקראת השגת מטרתם.

כמו כן, לעיתים, יש להודות שאנשים לא מנסים להתוות אסטרטגיה כדי להשיג את המטרה שלהם, מפני שעמוק בתוכם הם לא באמת מאמינים שביכולתם להגשים יעדים אלה. הם רואים עצמם כחלשים, כקורבנות חסרי אונים של כוחות מתישים, לכן, הטוב ביותר שביכולתם לעשות, כך הם מאמינים, זה להצהיר על כוונותיהם ולהעיד על נחישותם, או אפילו למות מתוך אמונה שהם צודקים. לכן, אין הם מנסים לחשוב ולתכנן באופן אסטרטגי את היעדים שלהם.

התוצאה של כשל זה של אי תכנון אסטרטגי, היא שהסיכויים להצליח פוחתים באופן דרסטי, ולעיתים אף מחוסלים לחלוטין. הכוחות מתפזרים. הפעולות מאבדות מיעילותן. פעולות של הקרבה מתבזבזות לריק ולא מצליחים לקדם כראוי את המטרה. כשלון התכנון האסטרטגי יכול להביא לכשל במימוש היעדים של האדם.

בלא לנסח תוכנית פעולה אסטרטגית זהירה:

• יכולה האנרגיה להתפזר על נושאים שוליים ולהתפוגג בצורה בלתי יעילה;

• הזדמנויות לקידום המטרה לא תנוצלנה כראוי;

• יוזמות היריבים תקבענה את מהלך המאורעות;

• חולשות הצד שלך תגדלנה ותשפענה לרעה על הניסיונות להגשים את היעד ו; –

• למאמצים להגיע ליעד לא יהיה סיכוי רב להצליח.

לעומת זאת, ניסוחן ואימוצן של אסטרטגיות מבריקות מגביר את סיכויי ההצלחה. פעולה מכוונת בהתאם לתוכנית אסטרטגית מאפשרת למקד את הכוחות והפעולות כדי לנוע באופן נחוש לקראת המטרה המבוקשת. ניתן למקד את האסטרטגיות כך שתשרתנה את היעדים עיקריים ותחרפנה את חולשותיו של היריב. ניתן לצמצם את הפגיעות ועלויות אחרות וקורבנות יכולים לשרת את המטרה המרכזית בצורה יותר יעילה. ניתן בכך להגביר את הסיכויים להצלחתה של תוכנית פעולה בלתי-אלימה.

ניסוח אסטרטגיות חכמות

הבחירה או הניסוח של אסטרטגיות חכמות, מחייבת:

• תחושה מדויקת של ההקשר הכולל בו מתנהל המאבק;

• זיהוי אופי ההבדלים בין המקום בו אתה נמצא לבין המקום בו אתה רוצה להיות; (מצוי, רצוי, פער)

• הערכת המכשולים להשגת המטרה והגורמים שיכולים לקדם את המטרה;

• הערכת נקודות החוזק והחולשות של היריבים, של קבוצתך שלך, ושל צד שלישי

שיכול לסייע למהלך או להפריע לו;

• הערכת המעלות והמגבלות של כמה נתיבי פעולה פוטנציאלים שניתן לאמץ;

• בחירת מסלול פעולה בר-קיימה מבין האופציות הקיימות או התוויית מסלול חדש לחלוטין ו;

• זיהוי תוכנית פעולה כוללת הקובעת אלו תוכניות קטנות יותר (טקטיות) ושיטות ספציפיות של פעולה יש לנקוט כדי להשיג את המטרה המרכזית (דהיינו, אלו פעילויות ספציפיות, מקומיות או קצרות טווח ואלו צעדים יש לנקוט כדי ליישם את תוכנית האסטרטגיה רבתי).רמות של תכנון ופעולה

בפיתוחה של תוכנית אסטרטגית צריך להבין שקיימות רמות שונות של תכנון ופעולה. ברמה הגבוהה ביותר נמצאת האסטרטגיה רבתי. לאחר מכן תבוא האסטרטגיה עצמה, ולאחריה טקטיקות ושיטות.

האסטרטגיה רבתי היא הרעיון הכללי שסביבו מתאמים ומכוונים את כל המשאבים המתאימים והזמינים (כלכליים, אנושיים, מוסריים, פוליטיים, ארגוניים וכו' ) של האומה או של קבוצה אחרת, כדי להשיג את יעדיה במהלך העימות.

אסטרטגיה רבתי מקיפה את שיקולי הדעת של צדקת הדרך, הערכת השפעות אחרות במצב, ובחירת שיטת הפעולה שיש לנקוט (למשל, מאבק בלתי אלים, פוליטיקה קונבנציונאלית, לוחמת גרילה, או לוחה קונבנציונאלית , ) כיצד יושג היעד, וההשלכות ארוכות הטווח. האסטרטגיה רבתי מגדירה את המסגרת הבסיסית לבחירתן של אסטרטגיות מוגבלות יותר לעריכת המאבק. רמה זו של תכנון אף כוללת את ההקצאה של משימות כלליות לקבוצות מסוימות ואת החלוקה של משאבים לקבוצות אלו כדי שתוכלנה לנצלם במאבק. יתרה מזאת, האסטרטגיה רבתי אף מתייחסת לאופן בו המאבק עצמו מתקשר להשגת היעדים שבשמם מתנים את המאבק.

אסטרטגיה היא הרעיון המגדיר מה היא הדרך הטובה ביותר להשיג יעדים במהלך עימות (אלים או בלתי אלים). אסטרטגיה שואלת אם, מתי וכיצד להילחם, וכיצד להגיע ליעילות מרבית כדי להשיג מטרות מסוימות. האסטרטגיה היא תוכנית לחלוקה מעשית, התאמה ויישום של האמצעים הזמינים כדי להשיג את המטרות המבוקשות.

האסטרטגיה עשויה לכלול מאמצים לפתח מצב אסטרטגי בעל יתרון כה גדול שהוא יביא להצלחה אף בלא מאבק גלוי. כאשר מחילים את האסטרטגיה על המאבק עצמו, היא מהווה את רעיון היסוד של התפתחות המאבק, וכיצד רכיביו הנבדלים של המאבק ישתלבו יחדיו בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את היעדים. האסטרטגיה כרוכה בשקילת התוצאות העשויות לנבוע מפעולות מסוימות; הפיתוח של תוכנית פעולה רחבה: הקביעה המיומנת של פריסת קבוצות עימות בפעולות קטנות יותר; התייחסות לדרישות להצלחה בהפעלה של הטכניקה הנבחרת; וניצול טוב של ההצלחה.

האסטרטגיה פועלת במסגרתה של האסטרטגיה רבתי. הטקטיקות ושיטות הפעולה משמשים כדי ליישם את האסטרטגיה, כדי להבטיח יעילות מרבית יש לבחור וליישם טקטיקות ושיטות באופן כזה שיוכלו באמת לסייע ליישום האסטרטגיה ויתרמו להשגת הדרישות להצלחה.

יש לקחת בחשבון את ההיבטים הבאים, כאשר מנסחים אסטרטגיה למאבק בלתי אלים:

  • המטרות, המשאבים והכוחות שלך עצמך;
  • המטרות, המשאבים והכוחות של היריבים;
  • התפקיד של צד שלישי בפועל ובפוטנציה;
  • נתיבי ואמצעי הפעולה האפשריים השונים של היריבים;
  • נתיבי ואמצעי הפעולה האפשריים השונים שלך עצמך (במסגרת הגנה ותקיפה כאחד).
  • הדרישות להצלחה כאשר משתמשים בשיטה זו,
  • הדינמיקה של הפעולה, והמנגנון של השינוי.

טקטיקה היא תוכנית פעולה מוגבלת המבוססת על הרעיון הקובע כיצד ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את האמצעים הזמינים להילחם כדי להשיג יעד מוגבל כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר. הטקטיקה היא נתיב פעולה מוגבל המתאים לאסטרטגיה הרחבה בדיוק כפי שהאסטרטגיה מתאימה לאסטרטגיה רבתי. כל טקטיקה ספציפית מובנת רק במסגרת האסטרטגיה רבתי של מאבק או מערכה. הטקטיקות קשורות לאופן בו אמצעי פעולה מסוימים מיושמים, או כיצד קבוצות מסוימות של לוחמים צריכות לפעול במצבים ספציפיים. הטקטיקות מיושמות לתקופות זמן קצורות יותר מאשר אסטרטגיות או בתחום מוגבלים יותר (גיאוגרפיים, מוסדיים וכו , )' או בידי מספר קטן יותר של אנשים, או כדי להשיג יעדים מוגבלים יותר, או בשילוב כלשהו של כל הנ .ל"

השיטה מתייחסת לאמצעי הפעולה הספציפיים בתוך כל טכניקה של מאבק בלתי אלים. השיטות כוללות עשרות צורות מיוחדות של פעולה, כגון הסוגים הרבים של שביתות, חרמים, אי-שיתוף פעולה פוליטי וכדומה. (עיין בנספח 2, לרשימה של 198 שיטות פעולה בלתי אלימות בהם השתמשו בנסיבות היסטוריות).

לסיכום: פיתוח תוכנית אסטרטגית אחראית ויעילה למאבק בלתי אלים תלוי בניסוח הזהיר ובבחירה של אסטרטגיה רבתי, אסטרטגיות, טקטיקות ושיטות.

 

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (22)

כתיבת תגובה

שיטות של מאבק בלתי אלים בתקיפות מיניות בקהילה

איך נוקטים מאבק אפקטיבי בלתי אלים?

ברשימה הקודמת עמדתי על כך שבשונה מן ההליך הפלילי, שם העימות מתרחש בין המדינה לבין עבריין המין, ומבחינת המדינה הוא עימות לא עקרוני, הרי שבמסגרת הקהילה או הישוב מתנהל "עימות חריף" בין עבריין המין לבין קרבנותיו. עימות חריף אף פעם לא ייפתר באמצעות פשרה, גישור, או צדק מאחה. הוא דורש הכרעה.

לפני שאמנה את השיטות המקובלות למאבק בלתי אלים הננקט ב"עימות חריף", חשוב לציין את העיקרון היסודי של המאבק הזה. העיקרון הוא לא להגיע לידי עימות ישיר עם היריב. הדוגמה הידועה היא הטקטיקה הרוסית נגד נפוליאון. על המאבק להתנהל באותם מקומות שבהם היריב אינו מסוגל להגיב.

שלוש שיטות עיקריות ננקטו במהלך ההיסטוריה הרחוקה וגם הקרובה, בכדי לנסות להכריע עימותים חריפים באופן בלתי אלים. המאבקים הללו נכשלו לעתים,  כשם שמאבקים אלימים נכשלו, ועם זאת פעמים רבות הם נחלו הצלחה.

השיטה הראשונה היא מה שמכונה "מחאה סימבולית". המחאה יכולה להתבטא בצורת מצעד, משמרת מחאה, לבישת צבעים מסוימים וכדומה. בתקופה שקדמה לגירוש גוש קטיף נקטו המתיישבים ותומכיהם בשיטה הזו, שבגללה כונו "הכתומים". המאבק כידוע נכשל, אולם הוא לא נכשל בגלל חוסר היעילות של השיטה, אלא בגלל שגיאה יסודית יותר – התפיסה שמאבק בלתי אלים עשוי להצליח רק באמצעות "המסת ליבם של המדכאים"' בניסוחו של שארפ. הטעות הזו באה יותר מאוחר לידי ביטוי בדבריהם של דוברים אחדים של המתיישבים שדברו על כך ש"לא הצלחנו להתנחל בלבבות". התפיסה הזו הובילה לעימות ישיר על הלבבות, כאשר המתיישבים מנסים להמס את הלבבות של החיילים בעוד הפסיכולוגים הצהליים והמפקדים עובדים על הקשיית הלב. בעימות הישיר הזה היה יתרון לגורמים הצבאיים, הן בתחכום של האמצעים הפסיכולוגיים שננקטו, והן בארסנל הסנקציות הישירות שבכוחו של מפקד להפעיל על חייל, ועל כן המאבק נכשל.

השיטה השנייה למאבק בלתי אלים היא אי שיתוף פעולה עם היריב ותומכיו. זה יכול להיות חרם צרכנים, מרד מסים ועוד.

השיטה השלישית היא שיבוש והפרת הפעולה השגרתית של המערכת. אחת הדוגמאות הבולטות היא בשדה החינוך, שם המגזר הציוני דתי משופע במוסדות חינוך שקמו מתוך מאבק בלתי אלים בדרך פעולה של בית ספר קיים.

איך כל זה מתקשר למאבק אפקטיבי בתוקפים מינית?

כל השיטות האלה ניתנות ליישום במאבק פנים קהילתי בתוקפים מינית. המטרה העיקרית של כל תוקף היא להשתיק את הנפגעים. להמשיך להיחשב בעיני הקהילה כאדם נורמטיבי, או כמשפחה נורמטיבית, על אף הסטייה החמורה. הרמן משרטטת דפוס של סדרת התנהגויות אופייניות שהיא פועל יוצא של המוטיבציה הזו:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו.

אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה" (טראומה והחלמה)

באופן כללי ניתן להבחין כאן בשתי אופציות פעולה של התוקף. האחת – השתקה של התקיפה המינית ושל כל מי שמעז לדבר עליה. זה נעשה באמצעות "הרדמה" של אנשי הקהילה, כאשר מספרים להם ש"העניין בטיפול של אנשי מקצוע", וזה נעשה גם באמצעות קשרים במשטרה, ובקשה של "טובה אישית" מהחבר השוטר שיתקשר לפלוני ויציע לו "עצה ידידותית" לרדת מהעניין.  כאשר האופציה הזו לא פעלה, עוברים התוקף ותומכיו ל"תכנית ב". זו כוללת דה-לגיטימציה של הקרבן, דה-הומניזציה ומוסר כפול, במובן של הפיכת התוקף לקרבן, תוך התעלמות מן הקרבנות האמתיים.

חשוב להכיר במציאות. כמעט בכל תקיפה מינית הקהילה נחצית לשניים. האנשים הכוחניים יותר בקהילה יתמכו בפוגע או באנס. הם יתרצו את התמיכה הזו באופנים שונים, אבל ביסוד התמיכה נמצאת אהדה להתנהגות תוקפנית. האנשים המוסריים יותר יתמכו בנפגעת. מאחר שרמה מוסרית גבוהה איננה נוטה ללכת יחד עם כוחנות, לא מומלץ לנסות לפעול באמצעים כוחניים. הקו המנחה במאבק בדפוסי ההתנהגות שתוארו, המאפיינים את התוקף ואת תומכיו, הוא לעשות פשוט להפך.

איך עושים את זה בשיטות שתוארו לעיל?

אם התוקף ותומכיו מבקשים סודיות ושתיקה, על המתנגדים לדאוג לכך שהתקיפה תהיה על סדר היום הציבורי. אם נבחר ב"מחאה סימבולית" נוכל לעשות זאת באמצעות ענידת צמידים ירוקים שעליהם כיתוב: "אנחנו מאמינים לנפגעים". אפשר לארגן ימי עיון על תקיפה מינית, המיועדים למי שמעוניינים לבער את התופעה. אפשר גם להדביק סטיקרים על המכוניות עם הכיתוב הזה.

אם נבחר לפעול בשיטה השנייה, "אי שיתוף פעולה", שיטת הפעולה תהיה מותאמת לתפקידו של התוקף ותומכיו. אם הוא איש עסקים, לא נשתף איתו פעולה במישור העסקי. אם מדובר באיש פוליטי, נתמוך במתנגדיו, ואם מדובר באיש דת, לא נשתתף בדרשות שהוא נושא.

במסגרת השיטה השלישית – "שיבוש והפרה של פעולת המערכת" – ניתן להקים מוסדות חברתיים חדשים בקהילה, בהם ישותפו רק מי שמגנים בקול רם תקיפות מיניות. אפשר ליזום "מניין" חלופי, למי שבעיניכם ראוי להצטרף למניין. אם מוסדות יישוב משתפים פעולה עם השתקת התקיפה אפשר להקים וועדות חלופיות, וכך הלאה. כנגד הדה-לגיטימציה שעושים לנפגעות ניתן לערוך לתוקף משפט מבויים, שבו יעלו עדים ויעידו על הפעילות שלו להשתקת תקיפותיו, ובסופו יינתן גזר דין שיפורסם.

כל הצעדים הללו הם צעדים שאינם מתעמתים ישירות עם התוקף והמחנה האוהד אותו, ועם זאת, יש בכוחם להכריע את המאבק מבחינה מוסרית, ולגרום לעזיבת התוקף את הקהילה, כך שקרבנותיו לא יאלצו להיתקל בפרצופו המאיים והמחייך בין השבילים.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (21)

כתיבת תגובה

עימות שאינו ניתן לגישור

על פי ג'ין שארפ, אנחנו מבחינים בין שני סוגים של עימותים: ישנם עימותים שניתן ליישב אותם בדרכים "עדינות" של פשרה, פיוס, גישור וכדומה. כך הוא בעימותים הנוצרים בעקבות מחלוקת בנושאים שאינם יסודיים לאף אחד מן הצדדים. אחד הצדדים יזם את העימות מתוך תפיסה שהוא יכול להשיג הישגים באמצעות הפעלת כוח. כשמתברר לו שהצד השני מפעיל כוח שכנגד, הוא מסכים לפיוס או פשרה, היות שמדובר בעניין שאינו מהותי עבורו, מחיר הפשרה נמוך ממחיר מאבק מתמשך.

המצב שונה כאשר מדובר בעניין יסודי עבור אחד הצדדים. עימותים כאלו מכונים "עימותים חריפים", והם אינם מתאימים לפתרון של פיוס או פשרה. אם נתבונן על עימות בין שני צדדים שהתעורר בשל טענות על תקיפה מינית, בדרך כלל, עבור המתלוננות, או המתלוננים, מדובר ב"עימות חריף". העוול שנעשה להם לא ניתן לסליחה, ועל כן הוא גם לא ניתן לפשרה או לגישור. מבחינת התוקף, המטרה היא להשתיק את הפרשה. לכן, הוא ידחף להליכי גישור ופישור למיניהם. אגב, גם מבחינת בית המשפט האינטרס הוא להזיז את ההליך הצידה, בכדי למנוע עומס עבודה מהמערכת המשפטית. בית המשפט אינו רואה בקיום הליך השיפוט עניין יסודי, או ביטוי לקיומם של ערכי הצדק וכדומה. לכן בית המשפט דוחף את הצדדים פעמים רבות להליכי גישור. אלו כאמור אינם מתאימים כלל לעימות הזה, אשר מבחינת המתלוננת הוא "עימות חריף".

במקרים המועטים (1% – 3% מסך התלונות, על פי המשטרה) שבהם מדובר בעלילה, בהחלט ייתכן שעבור מי שהעלילו עליו יהיה מדובר ב"עימות חריף", בעוד המתלוננים יעדיפו לסיים את העימות בפשרה.

על כל פנים, ב"עימותים חריפים", לפחות צד אחד מאמין שהעימות ישרת את ערכי הצדק והיושר, או ערכים אחרים שמבחינתו נכון להילחם עבורם, ואסור להתפשר עליהם. מבחינתו, תבוסה, כניעה, או אפילו פשרה תחשב כאסון של ממש. במרבית ה"עימותים החריפים", הן אילו שמתרחשים מסיבות מוצדקות והן אלו שלא, הטקטיקה הננקטת היא טקטיקה של "הורדת ידיים", כלומר הפעלת כוח. התקווה של מפעיל הכוח היא שהפעולה הזו אכן תכריע את המערכה. כאשר מדובר במערכות פוליטיות, המלחמה ואמצעי אלימות דומים משמשים כסנקציה האולטימטיבית. על פי אמונתם של יוזמי המלחמה, המערכה היא סביב ערכים חשובים וצודקים.

בעימותים הנסובים על ערכים יסודיים, נאיבי לחשוב שפשרה או גישור יפתרו את העימות. הנסיונות לקדם את ההליך של "צדק מאחה" כתחליף להליך הפלילי מבוססים ככל הנראה על כך שממילא בהליך הפלילי נפגע העבירה אינו צד משפטי. מדובר בהליך בין המדינה לעובר העבירה, ומבחינת המדינה ככל הנראה מדובר בעימות על ערכים שהיא מוכנה תמורת מחיר מסוים לוותר עליהם.

ברור אפוא שתקיפה מינית, מנקודת ראותה של הנתקפת, היא עילה ל"עימות חריף".  מדובר בעניין יסודי שלא ניתן להתפשר עליו, ואף לא ניתן להתגמש בקשר אליו. עם זאת, מדובר בעימות נגד יריב עדיף מבחינת רמת האלימות והבריונות שלו. אני לא מדבר רק על התוקף והנתקפת עצמם. קבוצת הבריונים המקיפה לרוב את התוקף מיומנת במאבק אלים הרבה יותר מאשר קבוצת לוחמי הצדק העומדת לצד הנפגעים. מבחינה זו, הפעלת כוח כזה או אחר במאבק הזה תהיה בלתי יעילה. אם הנתקפת תתלונן על אונס האנס יגיש תביעת דיבה, יאיים פיסית ומשפטית עליה ועל קבוצת התומכים בה, וינצל את קשריו במוסדות השלטון בכדי להמשיך ולתקוף. במקרים כאלו, מבחינת לוחמי הצדק,  על העימות להתעלות מעל לרמת העימות הכוחני. על דגל המאבק להיות דגל ערכי,  ועל המאבק לשאת אופי מחאתי ובלתי כוחני, כזה המדגיש את ערכי הצדק, ובז לערכי השקר והאלימות של הצד התוקף.

על הטקטיקה של מאבקים מסוג זה, ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (20)

כתיבת תגובה

פתרונות קהילתיים לא אלימים נגד תוקפים מינית

ברשימות קודמות עמדתי על כך שתקיפה מינית לסוגיה היא סוג של פשיעה אלימה. התוקף הוא אדם הנוקט אלימות, וגם מעגל התומכים שלו  – עורכי דינו ושותפיו לדרך הנותנים לו תמיכה מוראלית ומסייעים בידו להשתיק את "הפרשה" (עד לפרשה הבאה שלו) נוקטים אלימות.

האלימות הזו מהווה סכנה לחברה בה הוא חי. ברוב המחקרים באקדמיה ובמרכזי הסיוע מקובל לראות את התקיפה המינית לסוגיה כפשע סדרתי. ניתן לראות את הסדרתיות הזו במקרים של תוקפים מפורסמים. הנשיא לשעבר קצב היה אנס סדרתי, כדברי השופטים בבית המשפט העליון. כך גם השחקן חנן גולדבלט, הרב קופלוביץ', ורבנים נוספים שעניינם נידון כעת בערכאות שונות. מי שתקף כנראה ימשיך לעשות זאת בעל עת שתהיה לו הזדמנות. מספר הקורבנות הממוצע של תוקף  מינית משתנה מסוג תקיפה אחד למשנהו, אך בכל מקרה הוא נע בין מספר חד ספרתי של קרבנות לבין עשרות. במקרים רבים הקרבן נתקף פעמים רבות.

איך אמורה הקהילה להתמודד עם הסיכון הזה?

לכאורה, על הקהילה היה להוקיע את האנס או הפדופיל בכיכר העיר, אולם מסתבר שרוב האנשים חוששים לצאת לעימות גלוי עם אנשים אלימים. הם מתרצים את הפאסיביות הרופסת שלהם כך ואחרת, אך בסופו של דבר הפחד מאנשים אלימים הוא המנחה אותם. חבורת תומכי פדופילים, המורכבת לעתים מאנשי הכוח והשררה בישוב, יכולה לחפות ולטייח מקרה תקיפה אחר מקרה תקיפה אחר בקהילה או בישוב, תוך הכפלת מרכיב הסיכון של בני הקהילה מטיוח לטיוח. רוב בני הקהילה יקבלו זאת בצייתנות, למרות המחיר שבסופו של דבר ככל הנראה ישלמו – תקיפה שלהם עצמם, או של בן משפחה. רק במקרים מעטים, ורק כאשר אנשים בטוחים שהתוקף חלש דיו הם מוכנים לצאת נגדו בגלוי.

מהו הפתרון למצב הזה?

אחד הפתרונות האפקטיביים עשוי להיות מאבק בלתי אלים בתוקף ובתומכיו. על התיאוריה של המאבק הבלתי אלים ארחיב ברשימות הבאות. כאן רק אציין שמדובר ברעיון קדום, שאותו הגה בין השאר רבנו תם, כאמצעי לחץ על בעלים סרבנים לתת גט לנשותיהם העגונות. רבינו תם, מגדולי בעלי ה'תוספות' שחיו באירופה בימי הביניים, החמיר בעניין כפיית גט, ופסק שרק עילות מסוימות מאוד יכולות להתיר כפייה למתן גט תוך נקיטת אמצעי לחץ פיסיים (שוט) על הבעל. כפייה שלא כדין תהפוך את הגט לגט בטל, ועל כן היא חסרת טעם (תשובות הרא"ש מ"ג, ח'). דעה זו אילצה אותו למצוא פתרון אלטרנטיבי לבעיה. רבינו תם עמד על כך שישנן הרבה דרכים אחרות בהן אפשר ללחוץ על בעל לקבל החלטה להתיר את אשתו בגט. הוא פסק שבית-דין יפרסם את שמו של כל סרבן גט, ושהקהילה תמנע ממנו את ההטבות שהיא רגילה להעניק לחבריה. סרבן גט לא יימנה למניין, לא יעלה לתורה, עסקו יוחרם ואחרים ימנעו ממנו שימוש בעסקים שלהם. סנקציות חברתיות מסוג זה עדיין עשויות להיות יעילות בקהילות קטנות, בישובים או בקיבוצים.

נסו לתאר לעצמכם כיצד ירגיש תוקף שאף אחד בישוב אינו אומר לו שלום ברחוב, שמי שרואה אותו עובר למדרכה השנייה, ושלא סופרים אותו למניין בבית הכנסת. זה יימשך פרק זמן מסוים, אך לבסוף הוא ככל הנראה יישבר ויעזוב את הקהילה, כך שנפגעיו או נפגעותיו ייפטרו מן הצורך להיתקל בו.

כאמור, אין מדובר רק בתוקף עצמו. לתוקף ישנם מעגלי תומכים, המפעילים אלימות ברמות שונות, מנצלים את קשריהם ברשויות החוק, במשטרה או בראשות המסים, בכדי להשתיק את מי שמנסים לשבש את האפשרות של התוקף להמשיך ב"חייו השקטים". מדובר במעין כנופיה. על המאבק בכנופיה להיות מתוחכם יותר מאשר מאבק נגד התוקף לבדו.

כאן נכנסת לתמונה הגישה של ג'ין שארפ, לפתרונות לא אלימים כנגד אלימות. "גי'ן שארפ הוא פרופסור למדע המדינה והמייסד של  "מכון אלברט איינשטיין", ארגון ללא כוונת רווח שחוקר ומקדם את השימוש בפעולות לא-אלימות במטרה לקדם את הדמוקרטיה במדינות העולם. בספר שפרסם הוא ליקט 198 שיטות למאבק בלתי אלים. את השיטות שלו ניתן ליישם בהקשרים שונים. אחד ההקשרים האפשריים הוא המאבק הקהילתי בתוקפים מינית ובתומכיהם. על התיאוריה ואפשרויות היישום שלה בהקשר הזה, ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

Older Entries