קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (19)

"גילוי עריות" או "שפיכות דמים"

על ההבדל בין איסורי עריות לבין "פגיעה מינית"

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית כוללת פגיעה באישה, בילד ובגבר על ידי גבר, אישה או ילד. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן. (על פי איגוד מרכזי הסיוע בישראל).

בקרב אנשים דתיים, עוד יותר כשמדובר ברבנים, ובדיינים, קיימת החלפה בין איסורי עריות, ובין המונח  "פגיעה מינית". מנחת סדנאות בנושא מספרת:

"אנו נתקלות בבנים מתבגרים מבולבלים באשר לגבולות ההלכתיים והמוסריים בנושא. אותם בנים חשים כי מאחר ולא שמרו על 'איסור נגיעה' הלוא הם כבר בגדר חוטאים. בתוך עולם החטא בו הם שרויים אין הבדל בעיניהם בין נגיעה שברצון שני הצדדים לבין נגיעות שבאונס. דוגמה נוספת: דווחתי על ידי ר"ם בישיבה תיכונית על מקרה של מעשה סדום שנעשה בין כתלי הישיבה. הצוות החינוכי היה מזועזע מכך שאותם נערים עברו על איסור 'משכב זכר', ואולם לאחר בירור קצר של פרטי המקרה התברר כי מדובר במעשה אונס של נער מבוגר בנער צעיר וחלש ממנו. הצוות החינוכי כלל לא חשב על המקרה במונחים אלו עד שלא הארתי את עיניו לכך".

בזמנו, ברשימה שכתבתי אודות המודעות הזרחניות של תומכי הרב אלון, כתב לי אחד המגיבים: "הבזיון האמיתי הוא שהרב הורחק על ידי פורום תקנה בגין יחסי מין הומוסקסואליים עם בגירים. זו לא עבירה פלילית ולכן לא יועמד על כך לדין".

השבתי לו שיש להבחין בין שני תחומים – "פגיעה מינית", ו"העדפה מינית". פגיעה מינית היא מעשה מיני שבו רצונו, כבודו ודמותו של הנפגע נרמסים על ידי הפוגע. זה יכול להיות פגיעה לצורך מערכת יחסים הומוסקסואלית או לצורך מערכת יחסים הטרוסקסואלית. פגיעה היא פגיעה. פורום תקנה בהגדרתו, דן בפגיעות מיניות שנעשות תוך ניצול סמכות. הוא אינו דן בתחום של העדפות מיניות. הרב אלון הורחק מתוך חשש אמיתי שיפגע בצעירים נוספים שיבואו להתייעץ עמו מבלי שיכירו את הדפוס הפוגעני הזה.

גם התגובה הזו שקיבלתי משקפת את הבלבול השורר במגזר הדתי, בין "פגיעה מינית" לבין איסורי עריות. רבנים מסוגלים לומר על "הטרדה מינית" ש"זה לא עריות ממש".

הבלבול מודגש יותר אצל דיינים, שכן דיינים רואים ושומעים תדיר טענות על כך שאשה בגדה בבעלה, בליווי סרטים שהחוקר הפרטי מראה להם. הדיון בהקשר הזה הוא בשאלה האם מדובר ב"גילוי עריות", או "כיעור" וכו'. והאם האשה תחויב בגט ותפסיד את כתובתה. ההקשר הזה הוא העומד לנגד עיניהם גם כאשר הנושא העולה לדיון הוא "פגיעה מינית". זאת על אף שפגיעה מינית כלל לא קשורה לעריות.

מה בין "פגיעה מינית" לאיסור עריות?

פגיעה מינית נמצאת במישור של "בין אדם לחבירו". כיום אין לנו סנהדרין, ואין לנו אפשרות לדון את מי שחטא כלפי ה' בניאוף, או בשאר איסורי עריות. אנחנו מתייחסים אפוא לפגיעה החמורה של התוקף בגופה ונפשה של הנתקפת, לחדירה לרשות הפרט, לאלימות,  ולהשפלה ובושה, ופעמים רבות לשפיכות דמים. קיים מתאם חיובי גבוה בין מי ששלחו יד בנפשם או ניסו לעשות זאת, לבין מי שעברו פגיעה מינית כזו ואחרת (הרמן).

פגיעה מינית קשורה תמיד במצבי ניצול כוח או סמכות. הפוגע לעולם ינצל את כוחו הפיסי, או את כישוריו המניפולטיביים, שהם גם כן סוג של כוח, או את סמכותו בעבודה. פדופילים לדוגמה מעדיפים לא להשתמש בכוח, אלא באומנות הפיתוי. רק במיעוט המקרים ניצול ילדים על ידי פדופילים נעשה באלימות. אף על פי כן אנו נגדיר זאת פגיעה מינית. הנשיא לשעבר קצב, על פי העדויות במשפט, ניצל בעיקר את סמכותו כנשיא וכמעסיק, ורק נעזר בכוחו הפיסי. התוצאה הסופית של הפגיעה היא תחושת פגיעה, השפלה, בושה ורגשות אשמה. הטראומה בעקבות הפגיעה היא פועל יוצא של ההתייחסות הפוגענית. כל אחד מתבייש מרמות אחרות של התייחסות לגופו, אך התחושות הללו הן האינדיקציה לפגיעה המינית.

אסכם זאת כך: ההקשר השולי של הפגיעה המינית הוא ההיבט המיני, והוא אכן קשור לאיסורי עריות, אולם ההיבט הקשה יותר הוא ההיבט האלים, הקשור לאיסור "לא תרצח", "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו).

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (18)

צעדים בסיסיים למוגנות מפשיעה מינית

בהנחה שהחלטתם לקחת אחריות על המוגנות של הקהילה שלכם מפגיעות מיניות, ברשימה הנוכחית אני רוצה לעסוק בצעדי המוגנות הבסיסיים שקהילה או ישוב אמורים לנקוט. את ההשראה לכך אני שואב ממחקרו של דויד וויסבורד אודות "נקודות חמות".  http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge135998080105872560

עד לפני מספר שנים התפיסה הרווחת הייתה שהפשע הוא גמיש, במובן זה שאם המשטרה תציב סיור או מארב ברחוב שבו התרחש פשע, הפושעים פשוט יעברו לעבוד במקום אחר. מחקרים שערך פרופ' וויסבורד , בעבר ראש המכון לקרימינולוגיה של האוניברסיטה העברית, במשך עשרים השנים האחרונות מוכיחים שזה לא כך. הפשע אינו גמיש. יש סיבה לכך שהפשיעה מתרחשת דווקא בנקודה מסוימת ולא באחרת.

בשנים האחרונות המשטרה החלה לעבוד על פי תפיסת "הנקודות החמות". ההנחה של המשטרה, בעקבות המחקר הזה ומחקרים דומים, היא שישנן נקודות של פשיעה שאם כוחות המשטרה יתמקדו בהן, שיעור הפשיעה ירד. הפושעים לא יעברו למקום אחר. במקומות האלה מוצבים דרך קבע שוטרים, יש שם גם מצלמות ואמצעי גילוי נוספים שמתריעים על כוונה לפשוע, או מזהים פשיעה לאחר מעשה. כתבה רחבה בנושא התפרסמה בעיתון "מעריב", ותוכלו למצוא אותה בקישור הבא: http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/432/927.html.

בין השאר, נאמר בכתבה כך:

חלק מהמקטעים מתאפיינים בסוג עברות מסוים. "בבולטימור בדקתי נקודות חמות של סמים ונקודות חמות של אלימות פיזית, ומצאתי שיש חפיפה של כ-25 אחוז. כלומר, יש חפיפה מסוימת. אבל לכל סוג פשיעה יש גם בעיות ספציפיות המאפיינות את המקום שבו הוא מתרחש", מסביר פרופ' וייסבורד:

"במהלך היום הקניון רווי בגנבות, כי יש הרבה הזדמנויות לכך. אם הוא פתוח עד מאוחר בלילה, אם יש בו בר או קולנוע, אז יהיו גם הרבה עברות אלימות. בשירותים ציבוריים יש הרבה פעמים עברות מין, וכך גם בפארקים, שם אין הרבה אנשים: אפשר לעבור עברה בלי שיראו אותך ובלי שכנים שיוכלו להתקשר למשטרה".

שימו לב היטב! שירותים ציבוריים הם מקום מסוכן. "נקודה חמה" לפשיעה מינית. כך גם פארקים שבהם אין הרבה אנשים. משמעות הממצא הזה ברמת הקהילה עשויה להיות פשוטה – לסגור את השירותים הציבוריים. נכון ששירותים נתפסים כצורך בסיסי, אבל אולי, כאשר אנשים מגיעים מהסביבה הקרובה, אם הם נזקקים לשירותים הם יכולים פשוט לחזור הביתה. אפשרות נוספת – מצלמות. לא בשירותים עצמם, אלא בכניסה אליהם. כל מי שנכנס לשירותים מתועד. יודעים באיזו שעה הוא נכנס ומי היה שם לפניו. אם יותר מידי פעמים הוא נכנס בעקבות ילדים, כדאי להתחיל לחקור.

נקודות נוספות שכדאי לשים בהם מצלמות אבטחה הם מקלטים ציבוריים. ביישובים רבים משמשים המקלטים הציבוריים לפונקציות שונות – חדר פינג-פונג, חוג קראטה, חדר מוסיקה וכדומה. פעמים רבות יש רק שני ילדים, והפושע או הפדופיל עלול לנצל את "ההזדמנות". מצלמת אבטחה תתריע, או תגלה את הפשיעה.

כאשר מדובר במקומות שבהם יש פארקים, מתקני משחקים לילדים, או אזורים מטוילים שאין שם הרבה אנשים, מומלץ גם שם להשתמש באמצעי הרתעה – תצפית, תורנות שמירה או מצלמות. מהניסיון של המשטרה ושל הפרוייקט "עיר ללא אלימות" עולה שאמצעים מסוג זה מורידים את שיעור הפשיעה.

כל הדברים האלה אולי עולים כסף, אך אין מדובר בכסף גדול. מדובר במשהו שקהילה מסוגלת לעמוד בו, וחשוב יותר, מדובר בחיים של ילדים.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (17)

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

אחד הדברים שעלולים לסכל את המוגנות הקהילתית באופן ממוקד (=מכוון כלפי אלו שעשויים לפעול) הוא פעילות של עורכי הדין של הנאשם או החשוד. אני רוצה להקדיש לכך את הרשימה הנוכחית.

הרמב"ם, בהקדמה לספרו "מורה הנבוכים", סוקר את הסיבות שבגינן דברים נראים לפעמים כסותרים זה את זה. אחת הסיבות היא מה שמכונה "הוצא מהקשרו".

דוגמה מצוינת לכך היא המנטרה של עורכי הדין הפליליים: "כל אדם הוא בחזקת חף מפשע, עד שיוכח אחרת". ההקשר של הכלל הזה, המכונה "חזקת החפות" הוא ההקשר המשפטי. הוא מקבל דגש רב, ולמעשה מנוצל, בשיטת המשפט האדברסרית הנהוגה בישראל, לפיה אין בית המשפט חותר לחקר האמת, אלא מתמקד בנצחנות שבין הצדדים, והיא הפרמטר הכמעט בלעדי להכרעת הדין.

אותנו, החותרים למוגנות קהילתית, הכללים המשפטיים לא ממש מעניינים. בכדי ליצור קהילה מוגנת עלינו לברר מה התרחש במציאות, ולא מהן המניפולציות האפשריות העומדות בפני פרקליטו של הנאשם. בשפה שאינה משפטית, בשפת המציאות היומיומית, היינו מנסחים את הכלל הזה כך: על אף שאדם רצח ואנס, והדבר וודאי הן לדעת המשטרה והן לדעת הפרקליטות, הוא לא יורשע בדין כל עוד אין ראיות קבילות (צילום, עדים) נגדו. "המשחק" של עורכי הדין הפליליים המגינים על רוצחים ואנסים מבוסס על הפרצה הזו. באחת מתכניות "עובדה" מעיד הפרקליט הפלילי הבכיר בארץ, אביגדור פלדמן, כי הסיפור שהפרקליט מנחה את הנאשם לספר הוא לעולם סיפור שקרי. אתם מוזמנים לצפות בקישור: http://www.youtube.com/watch?v=FZO4Q7SLX_Q. אנשים רגילים לומר, ובצדק, "אמור לי מי העורך דין שלך, ואומר לך אם אתה אשם". להלן רשימה קצרה של עורכי דין פליליים שהעתקתי מאתר המדרג עורכי דין בענפים שונים. אם אתם רואים שהנאשם שכר אחד מהם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא אכן פושע, אף על פי שייתכן שיזוכה בהליך המשפטי:

• אביגדור פלדמן, משרד עו"ד
• דוד יפתח, משרד עורכי דין
• יאיר גולן, משרד עורכי דין
• משה שרמן משרד עורכי דין
• ציון אמיר, משרד עו"ד
• ששי גז, עו"ד

עו"ד מהסוג הזה מסכלים את המוגנות של החברה והקהילה בשתי צורות:

א.      מבחינתנו כחברה, עורך דין פלילי המגן על נאשם בעבירות מין, מפקיר אותנו, את הנשים, את הנערות ואת הילדים בקהילה לטובת פרנסתו, שהיא כנראה חשובה יותר בעיניו. ייתכן שאילו אנסים היו יודעים שלא יהיה מי שיטווה איתם סיפור שקרי שיוציא אותם זכאים בדין, הם היו חושבים פעמיים לפני ביצוע העבירה. במצב הנוכחי, כאשר הפרקליטות מגישה כתב אישום רק במקרים שבהם ישנן ראיות חותכות, עברייני המין, האנסים והפדופילים למיניהם יודעים שהסיכוי, שבכלל יוגש נגדם כתב אישום, זעום.

ב.      כנראה כתוצאה מעיסוקם, הרבה פעמים חל בלבול אצל עורכי הדין עצמם, והם סבורים שהיות שהלקוח שלהם עדיין לא הורשע, התייחסות הקהילה אליו כפושע היא עילה לתביעת דיבה. התוצאה היא מכתבי איום לקהילה בתביעות לשון הרע. זהו בעצם חלק מתרבות הטרור העברייני של עברייני המין, המבקשים לא רק לאנוס, אלא גם להיתפס כאנשים נורמטיביים. עורכי הדין המשתפים פעולה עם העבריינים הופכים להיות חלק מהתרבות הזו.

מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?

ראשית, להיות מודעים לכך שהשפה המשפטית היא עניין לבתי המשפט. אנחנו כקהילה עוסקים במציאות היומיומית, והחתירה למוגנות קהילתית קשורה למציאות, ולא לשפת הדימויים של בתי המשפט. לכן, אם אנחנו חושבים שבמציאות פלוני הוא פדופיל או אנס, נדאג להישמר מפניו. את המציאות לא מבררים בבית המשפט, אלא אצל אנשי הטיפול של הנפגעים. נוכל להסתייע בכך שהנאשם בחר לעצמו עורך דין מאותם שהובאו ברשימה למעלה, או דומים להם, בכדי לחזק את הקביעה שהלה אכן פשע.

באשר להתייחסות הקהילה למכתבי איום כאלה ואחרים, הבחירה ביד הקהילה. מדובר בתרבות טרור עבריינית. כניעה לטרור גוררת טרור נוסף. עניינית, כבר כתבתי ברשימה אחרת, בבלוג שלי, שפרסום הנעשה לשם מוגנות קהילתית אינו עילה לתביעת דיבה. כך שמדובר באקדח לא טעון. הרחבה תוכלו למצוא בקישור הבא:

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.i

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (16)

מסמך של מוגנות קהילתית

 אתם מכירים את התופעה הזו, שמה שקורה באמריקה מגיע לכאן באחור של כמה שנים?

הנה הדבר הבא, מסמך של קהילה באשר להתייחסותה למי שפגעו מינית (תרגום ואחר כך מקור):

מדיניות בית הכנסת בנוגע למי שעבר עבירות פליליות

קהילת "ישראל הצעיר" של Southfield ("השול"), נחושה בדעתה לספק סביבה בטוחה לכל העושים שימוש במתקניה ושירותיה. בית הכנסת גם מבקש לשמור על כבודו של המוסד וכבוד התורה. בהתאם לכך, בית ההכנסה מאמץ את המדיניות הבאה:

א.      "כיבודים" בבית הכנסת

כולם מוזמנים להשתתף בתפילות ויתפללו עם הציבור. תפקידי הובלה, לעומת זאת, הם כבוד מיוחד (מכאן שמם – "כיבודים"), והם מחולקים בכובד ראש. "כיבודים" אלה כוללים

א.      להיות שליח ציבור ולעבור לפני התיבה,

ב.      לקבל עלייה לתורה,

ג.       או לקבל כל צורה אחרת של כבוד המוענקת בדרך כלל רק על ידי אחד מהגבאים של בית הכנסת, כמו פתיחת ארון הקודש, הגבהה, גלילה, נשיאת ספר תורה, ועוד.

באשר לפשיעה מינית יחולו העקרונות הבאים:

(1) כל אדם שתלוי נגדו כתב אישום בכל סוג של פשיעה מינית, שהעונש האפשרי עליה עולה על 93 ימי מאסר, לא יקבל שום "כיבוד", כל עוד  כתב האישום תלוי ועומד.

(2) אדם שהורשע בכל עבירה של פשיעה מינית, שהעונש האפשרי עליה עולה על 93 ימי מאסר, לא יקבל שום "כיבוד", כל משך תקופת התנאי (בארה"ב נהוג להתנות שחרור בכך שאותו אדם לא יעבור עבירה כלשהי במשך פרק זמן מסוים), או במשך חמש שנים מיום גזר הדין, התקופה הארוכה מבין השתיים.

(3) מדיניות זו תתפרש באופן המעדיף את כבוד התורה על כבוד הנאשם או המורשע.

ב.       כניסה לשטח בית הכנסת

כולם מוזמנים להשתתף בתפילות ולהתפלל עם הציבור. עם זאת, מי שהסתבכו בפשיעה מינית אינם רשאים לשוטט בשטחי בית ההכנסה או בחדרים הסמוכים לו, ללא הגבלה. אדם שהואשם בכל עבירת מין שהיא (כל עוד כתב האישום תלוי ועומד), או אדם שהורשע בעבירת מין כלשהי (כל משך תקופת היותו "על תנאי" לכל עבירה שהיא, או במשך חמש שנים ממועד המשפט, הארוך מביניהם), וכן מי שנדרש להירשם במרשם עברייני המין, כל עוד דרישת הרישום בתוקף (בארה"ב יש רישום של עברייני מין, המאפשר להישמר מפניהם):

(1) לא ייכנס לחדר המשחקים של הפעוטות, לחדר הנוער, או לכל מקום אחר המיועד באופן ספציפי לשימוש של קטינים (גם אם הייעוד לקטינים הוא על בסיס זמני);

(2) לא יהיה מעורב בכל פעילות עם פעוטות, פעילות בחדר נוער, ופעילות בכל מקום אחר המיועד במיוחד לשימוש על ידי קטינים (גם אם הייעוד הוא על בסיס זמני);

(3) לא ילך לשום מקום בבית ההכנסה שלא בלוויית מבוגר שאינו מוגבל באופן דומה במדיניות זו.

הפרה של מדיניות זו, תביא את הנאשם / המורשע להיות מסולק מבית הכנסת. על הפרה מעין זו, נשיא בית הכנסת יפתח בהליכים משפטיים, במידת צורך, בכדי למנוע מאותו אדם להיכנס לשטחי בית הכנסת.

 

Shul Policy Regarding Criminal Offenses

 

            Young Israel of Southfield (“the shul”), is determined to provide a safe environment for all who make use of its facilities and services.  The shul also seeks to preserve the honor of the institution and the Torah.  Accordingly, the shul adopts the following policies:

A.    Shul kibbudim

All are welcome to attend services and daven with the congregation.  Leadership roles, however, are special honors (“kibbudim”) that are not lightly dispensed.  These kibbudim include leading the congregation in tefilah, receiving an aliyah to the Torah, or receiving any form of honor that would normally require one of the shul’s gabbaim to distribute (e.g. [and without limitation to these particular examples], opening the Aron HaKodesh, hagbhah, glilah, carrying a sefer Torah).  The following principles apply:

(1)   No person accused of any crime carrying a possible penalty in excess of 93 days incarceration shall receive any kibbud, for as long as the charge(s) remain(s) pending.

(2)   No person convicted of any crime carrying a possible penalty in excess of 93 days incarceration shall receive any kibbud, for as long as that person is on probation to any court, or for five years from the date of sentence, whichever is longer.

(3)   This policy should be construed in a manner favoring the dignity of the Torah over the dignity of the accused or the convicted.

B.     Shul access

All are welcome to attend services and daven with the congregation.  However, those who are entangled in sex-crime proceedings are not at liberty to wander the shul or its premises without restriction.  A person accused of any sex crime (for as long as the charge[s] remain[s] pending), a person convicted of any sex crime (for as long as that person is on probation to any court, or for five years from the date of sentence, whichever is longer), and a person required to register on the Sex Offender Registry (for as long as that registration is required to be in effect):

(1)   Shall not enter the toddler room, youth/teen room, or any other place specifically designated for use by minors (even if that designation is on a temporary basis);

(2)   Shall not be involved in any activities in the toddler room, youth/teen room, or any other place specifically designated for use by minors (even if that designation is on a temporary basis);

(3)   Shall not go anywhere in the shul unless accompanied by an adult who is not similarly restricted by this policy.

Violation of any of these policies shall result in the accused/convicted being banned from the shul.  Upon such violation, the shul President shall institute legal proceedings, if necessary, to enjoin that person from entering shul property.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.c

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (15)

על פגיעות מיניות והורות פעילה

הרשימה הקודמת עסקה בהצהרת משימה קהילתית. אך בסופו של דבר, אבן הבניין של הקהילה היא הפרטים שבתוכה. אם אתם מעדיפים לצמצם את אחריותכם למעגל המשפחתי, הרשימה הזו היא עבורכם.

"באחד מימי שישי הילדים יצאו לבד החוצה, באופן חריג", מספרת אם לילדים שנפגעו בשכונת נחלאות בירושלים. ימי שישי, יש לציין, מועדים לפורענות, כי האימהות טרודות בהכנות לשבת. "הילדים שלי סיפרו שהוא חיכה להם בחוץ, הוריד להם את התחתונים ונגע בהם. הם חזרו הביתה ואמרו: 'מישהו עשה לנו משהו לא צנוע'. רצתי החוצה וראיתי אותו. שאלתי אותו: "אתה ראית מישהו או משהו?" הוא הניד בראשו לשלילה, ובזה זה נגמר. חודשים הם לא אמרו לי שזה הוא, עד שהוא נעצר. רק אז הם סיפרו".

אחד התחומים שבו אנחנו מאד רוצים לקוות שהכול בסדר ושהכול ימשיך להיות בסדר, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות בתחום הזה, זה תחום הפגיעות המיניות.

יש משהו פאסיבי וקצת תמים בתקווה הזו שלא יקרה לילד שום דבר רע. בסופו של דבר החיים מורכבים, וישנם איומים כאלה ואחרים, וכדאי להתכונן אליהם מראש. לרובנו יש פוליסת ביטוח רכב, ופוליסת ביטוח חיים. זו צורה של ניהול סיכונים. אנחנו לא ממתינים עד שיקרה משהו, אלא מכינים תשתית לטיפול בסיכון אפשרי. תחום הפגיעות המיניות הוא בהחלט אחד התחומים שכדאי שנהיה בו מתוכננים מראש, שנכין תשתיות חינוכיות למניעת הפגיעה, ושננהל את הסיכונים האפשריים בצורה מושכלת.

הניהול הזה מחייב אותנו כהורים לעבור מהורות פאסיבית, כזו המקווה שהכול יתנהל על מי מנוחות להורות פעילה, המקדמת סיכונים אפשריים בעיניים פקוחות.

מומלץ שתשומת הלב שלנו כהורים תתרכז בשני תחומים עיקריים:

1. הקניית תפיסת עולם שתהפוך את ילדינו ל"קשים להשגה" לפוגעים פוטנציאלים.
2. שמירה פעילה.

מהם המרכיבים בחינוכו של ילד שעשויים להפוך אותו לקשה להשגה?

ראשית, אין ברירה, צריך לדבר עם הילדים שלנו על התופעה של אלימות מינית, לומר להם שיש ילדים, או מבוגרים שפוגעים בגוף שלהם לא רק באמצעות מכות, אלא באמצעות פגיעה באברים המוצנעים. זה נכון בכל גיל, וזה נכון לבנים ולבנות כאחד. אין לילד שום אפשרות להתגונן מתופעה שהוא כלל לא מודע אליה, ולכן אין שום אפשרות אחרת אלא לספר על התופעה הזו, גם במחיר אובדן התמימות. תמורת המחיר הזה אנחנו מרוויחים יצירת שפה של אמון עם ילדינו, שפה שבה "הכול על השולחן".

לאחר שהילד מכיר את התופעה, עליו לדעת שהגוף שלו הוא שלו. הוא גם צריך להיות מסוגל לומר את זה. איך אנחנו מייצרים אווירה כזו שבה ברור לו שהגוף שלו הוא שלו? אנחנו נאמר לו את זה שוב ושוב, אבל בנוסף לכך, גם אנו, כהורים, צריכים לכבד את העיקרון הזה. כשאני לוקח את הבן שלי לבריכה ומקפיץ אותו למעלה ולמטה, אשאל אותו מידי פעם: זה נעים לך? אולי זה מפחיד אותך? אולי זה גבוה מידי? כך גם כשמדגדגים אותו, וכן, גם כשסבא רוצה נשיקה. אם הגוף שלו הוא שלו, המשמעות היא שהוא מחליט לבדו מה נעים לו ומה לא. ייתכן שיהיו לזה מחירים של אי נעימויות, אבל תאמינו לי, זה שווה את זה.

המרכיב השני הוא "בלי סודות". מדובר בעיקר ביצירת אקלים, לא בקביעת חוקים. אנחנו מעוניינים ליצור עם ילדנו מגיל קטן מערכת של אמון כזו שבה הוא ידע שהוא יכול לספר לנו הכול. התגובות שלנו תמיד תהיינה מכילות ומעצימות. אנחנו לא נכעס עליו. אנחנו תמיד נפרגן לו ונחמיא לו, או אולי ננחם אותו. הוא תמיד ירגיש טוב יותר לאחר שסיפר. אקלים כזה של אמון יהפוך אותו לילד שמספר. וגם כאן, הוא צריך להיות גם מסוגל לומר שהוא ילד שמספר הכול להורים. זה בסדר שיש לילד או לילדה  דברים שהם שומרים לעצמם, אבל כשהילד מרגיש קבלה וכבוד יש סיכוי רב יותר שהוא יצליח לספר שניסו לפגוע בו, או שעשו לו משהו לא נעים.

שני המרכיבים האלה יהפכו את הילד שלכם ל"קשה להשגה". מחקרים מראים שפדופילים נוטים להתרחק מילדים אסרטיביים, ילדים שיודעים לומר: "הגוף שלי הוא שלי ואסור לך לנגוע בו", או מילדים שאומרים שיספרו להורים מה הוא עשה להם.

נוסיף, שילדים שיש להם קשיים חברתיים, ביישנות יתר, חוסר ביטחון עצמי וכדומה, עלולים להיות פחות אסרטיביים, מה שמעמיד אותם בסיכון גבוה יותר. מומלץ מאד לטפל בקשיים האלה, כדי להפוך אותם לפחות פגיעים.

התחום השני הוא השקעה הורית בשמירה על הילדים, פשוט כפי שזה נשמע – קשר עין עם הילדים בגן המשחקים, דלתות פתוחות בבית וכן הלאה. לאחרונה מדברים הרבה על הסיכונים ברשת האינטרנט. זה סיכון אחד שצריך לשמור מפניו. אך מעבר לכך צריך לדעת שפדופילים אינם אנשים ווירטואליים. הם אנשים ממשיים. את הפגיעות הקשות יותר הם יבצעו במפגש פיסי. נסו להיכנס לראש שלהם. היכן הם עלולים לנסות לפגוש את הילדים שלכם? גבר התחיל לעבוד במתחם של ילדים, במשרה שבדרך כלל מוחזקת בידי נשים? זו נורה אדומה. גבר מסתובב בגן המשחקים בשכונה מבלי שהוא משגיח על אף אחד? זו נורה אדומה. זה שווה אפילו צלצול למשטרה. חשבו פעמיים לפני שאתם הולכים לישון אחר הצהריים ומשאירים את הילד לבד. ישנם מקומות וזמנים מועדים לפורענות, ושעות שההורים ישנים הן אחד הזמנים הללו.

שני התחומים האלה, גיבוש האישיות של ילדיכם ושמירה ממשית עליהם אמורים לשפר את המוגנות של הצאצאים. זו עדיין אינה מוגנות הרמטית, אבל זו התחלה.

עכשיו המחיר. הזכרנו כבר את אובדן התמימות של הילד, כמחיר הכרחי. אך מעבר לכך, השקעה מסוג זה דורשת משאבים. שמירה על הילדים דורשת זמן וגם פיתוח נוסף של המודעות לאחריות ההורית. גם תשומת לב להרגלי המחשב שלהם דורשת זמן וריכוז. יצירת מערכת יחסים של אמון גם היא דורשת הפקדות בחשבון האמון המשפחתי. היא דורשת גם משאבי נפש רבים שלכם. יש לכם סדר יום. הוא כבר מלא. תצטרכו להוציא ממנו משהו בכדי ליישם את ההצעות האלה. ויחד עם זה, אנחנו המשענת האולטימטיבית של ילדינו. אנחנו שם בשבילם תמיד, והידיעה הזו מקילה עלינו לפנות מקום לדבר החשוב מכול, המוגנות שלהם.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.c

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (14)

הצהרת משימה קהילתית

ברשימות הקודמות הערתי, שהתופעה של השתקת פגיעות מיניות נובעת מהמוטיבציה לשמור על הדימוי של המגזר או של הקהילה כ"נקי" מפגיעות מיניות. הניסיון להגן על דימוי שהוא מצג שווא הוא בבחינת "עבירה גוררת עבירה". מצג השווא כשלעצמו הוא אתיקה שקרית, והניסיון להגן עליו הוא כמובן נדבך נוסף במהלך השקרי.

סטיבן קובי, בספרו שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, מבחין בין "האתיקה של האישיות" לבין "האתיקה של האופי". הראשונה עוסקת בעיקר בתדמית. אנשים מנסים לייצר דימוי כזה ואחר באמצעות איש יחסי ציבור. זה בולט מאד בתקופת בחירות, אבל גם בימים רגילים פוליטיקאים מעסיקים אנשי תדמית. התדמית הזו לעתים קרובות חלולה. היא עלולה לקבל את הצורה הזו:

"אנו נתקלים היום בטיפוס המתנהג כאוטומט, זה שאיננו מכיר ואיננו מבין את עצמו, והאדם היחיד שהוא מכיר הוא אותו אדם שהוא עצמו היה אמור להיות, אדם שגיבוב חסר משמעות משמש לו במקום שיח מתקשר" (אריך פרום).

המשמעות האמתית של יצירת תדמית המנותקת מהאופי הפנימי היא ניסיון לקיצור דרך, תוך הצגת מצג שווא, לשם השגת רווחים כאלה ואחרים. הסיבה לכך ש"אתיקת האישיות" אטרקטיבית היא המחשבה שמדובר בפתרון מהיר וקל להישגים. האתיקה הזו מתאפיינת אם כן בתנועה מבחוץ כלפי פנים, מן הדברים שאני רוצה להשיג ליצירת תדמית שתהווה אמצעי להשגתם. הניסיון מעיד כי לטווח ארוך השיטות המבוססות על האתיקה הזו אינן מביאות לתוצאות המקוות. הן אכן מתאימות לימי בחירות, מפני שמדובר בתהליך קצר מועד, אך הן נכשלות כאשר נדרש ניהול מדיניות ארוכת טווח.

הדימוי הקהילתי, הטפיחה העצמית על השכם, ההתבוססות בחשיבה "כמה אנחנו מעולים" הקיימת בקהילות אחדות, כמו גם ערבי הצדעה למיניהם, כולם ביטויים של האתיקה של האישיות – התמכרות לדימוי. התקווה היא שהתדמית תביא להערכה של הקהילה או של המגזר מצד מי שאינם משתייכים אליו, ותמיכה במטרותיו. מגזרים שונים יכולים להעיד כי לאחר שנים של הליכה עם האתיקה של האישיות, התוצאות המקוות לא הושגו. קהילות סגורות כיום אינן זוכות להערכה מיוחדת. יתר על כן, הן נתפסות פעמים רבות כמקום לא מפותח מבחינה מוסרית.

סטיבן קובי מציע ל"אתיקת האישיות" פרדיגמה חלופית, אותה הוא מכנה "אתיקת האופי". אתיקת האופי היא תפיסת עולם שנעה מן העקרונות הפנימיים כלפי חוץ. אני עושה דברים לא מפני שאני רוצה להשיג משהו. אני פשוט מבטא את העקרונות שלי, במציאות הממשית.

אפשר לדבר על העקרונות של צדק, יושר, יושרה, מניעת עוול, שלום וכן הלאה, אך המבחן הוא מבחן התוצאה. המציאות אינה משקרת. כאשר נוקטים ב"אתיקת האופי" פירושו של דבר שאנחנו כותבים לעצמנו "הצהרת משימה קהילתית", אודות האופן שבו העקרונות שלנו יבואו לידי ביטוי.

בכדי להסביר את חשיבותה של הצהרת המשימה, אשווה אותה לתקנון של אחד הקיבוצים החילוניים, שהתפרסם ברשת:

נוהל פעולה באירוע הטרדה או פגיעה על רקע מיני  (צוות אד-הוק) 

1. במקרה של אירוע הטרדה מינית או פגיעה על רקע מיני בקיבוץ,  אשר מעורב/ת  בו חבר/ה קיבוץ, תושב/ת או שכיר/ה העובד/ת בקיבוץ, רכז הצוות האחראי על תחום ההטרדה המינית יפנה למנהל הקהילה  וביחד יקימו  צוות אד הוק לצורך הטיפול באירוע.
2. הצוות מתחייב לפעול בהתאם לחוק.
3. הצוות יעבוד עם ממשקים לגורמים מוסדיים פנים קיבוציים בהתאם לצורך –  מזכירות הקיבוץ ; רשות הרווחה; ועדת ייעוץ;  רשות החינוך;  מקום עבודה;  קבוצת הגיל ואחרים.
4. הצוות יחליט האם, כיצד ומתי ליידע את הציבור בדבר האירוע ודרכי הטיפול.

תפקיד הצוות

1.  להוות כתובת למתלוננ/ת/נפגע/ת – כולל הקשבה, תיעוד, תמיכה מקצועית (משפטית ונפשית) וליווי אישי.
2. להוות כתובת למואשם/ת/פוגע/ת – כולל הקשבה, תיעוד, תמיכה מקצועית (משפטית ונפשית) וליווי אישי.
3. להפנות לטיפול בהתאם לבחירת ולהחלטת הנפגע/ת.
4. לשמור על כבוד הנפגע/ת תוך שמירה על סודיות וצנעת הפרט. (ערוב מינימום גורמים).
5. להוות כתובת למעגלי נפגעים נוספים: משפחה, חברים.
6. ללוות את מהלכי הטיפול במעגלי הפגיעה השונים, ולפי הצורך לפנות ולהפנות לגורמים חיצוניים.
7. בהתאם למצב ולצורך – להביא לחשיפת התלונה בפני הפוגע /ת המואשם/ת.
8. להביא לחשיפת המקרה לציבור באופן מבוקר.
9. להוות כתובת לצורך טיפול בפגיעה במסגרת הקיבוצית: איחוד כל המשאבים לצורך טיפול מיטבי, מתן פתרון מקצועי, משפטי וחברתי לקהילה.

ראשית, עצם העובדה שנוהל כזה נכתב והתפרסם מעיד שנעשו צעדים בכיוון הנכון. יש לי מספר השגות על הנוהל, אך לעת עתה לא אעסוק בכך.

הנקודה שבה אתמקד היא ההבחנה בין "נוהל" לבין "הצהרת משימה". כאשר נכתב נוהל, ישנה הנחה נסתרת שהנוהל יתבצע מעצם כתיבתו. הניסיון בשטח אינו מאשר את ההנחה הזו. מי שאמורים לבצע את הנוהל הם אנשים. הביצוע תלוי ברמת המחויבות שלהם לעניין. יש קהילות עם נוהל מפורט ואופטימלי, שבשעת מבחן כשלו. אחרות, עם נוהל פחות מפורט, אך עם מחויבות לעקרונות הצדק ומניעת העוול, פעלו כראוי.

לכן, לאחר שקהילה נפרדת מן האתיקה של התדמית, ובוחרת בחלופה – "האתיקה של האופי", אם ברצונה לטפל באופן אפקטיבי במוגנות הקהילה מפני פגיעות מיניות, עליה לנסח "הצהרת משימה קהילתית". ההצהרה המתחילה בעקרונות שאליהם הקהילה רואה את עצמה כמחויבת, ומסתיימת בפעולות שאותן הקהילה תנקוט, בהקשר הזה.

הצהרת משימה עשויה להיראות כך:

• הקהילה תהיה מקום שבו יוכלו חבריה למצוא שלווה ומוגנות, ערכים ואפשרויות ליוזמות חיוביות.
• כל אחד מבני הקהילה רואה את עצמו מחויב למוגנות של כל בני הקהילה האחרים – ילדים, נשים וגברים.
• לא נהיה משועבדים לתדמית קהילתית המנותקת מן המציאות. נרשה לעצמנו להציף את המציאות, קשה ככל שתהיה.
• הקהילה רואה את עצמה מחויבת לטיפול מיטבי בפגיעות מיניות בתוכה, בתוך המשפחה (אחת מכל שבע נשים סבלה מהתעללות בתוך המשפחה, בלי קשר לאופי הקהילה) ומחוץ לה.
• ככל שהדברים אינם חורגים מתחום האוטונומיה שלה, הקהילה רואה את עצמה מחויבת לתפקיד המלכות בישראל, כפי שמגדיר אותו הרמב"ם (הלכות מלכים, ד, י): "ובכל יהיו מעשיו (של המלך) לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו… למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים".
• הקהילה תנהג על פי עקרונות חוק המגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס"ה-2004. הסיכונים יוגדרו על פי חוות דעת המטפל של הנפגע/ת, מבלי שלפוגע/לתוקף תהיה הזכות להבעת עמדה.

אם אתם מנהיגי קהילה, או נמצאים בעמדות שבהן יש לכם השפעה על הובלת הקהילה, הצעד הבא שלכם בהקשר הזה הוא לנסח את הצהרת המשימה שלכם. בהצלחה.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.c

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (13)

להתחבר למציאות

ברשימה הקודמת כתבתי על מספר פערים בין המצוי לרצוי. נתתי לרבי מלובביטש להגדיר את הרצוי (כמובן מי שמשתייך לזרם של הרב שך לא יראה זאת בעין יפה). עכשיו צריך להתחיל לעבוד.

בתחום ההתפתחות, הן האישית והן הקהילתית, לא ניתן לעבוד על מספר תחומים במקביל. עבודה עצמית נעשית צעד אחרי צעד, מבפנים החוצה, מן המקום שבו אתה נמצא עכשיו, אל המקום שאליו אתה שואף להגיע.

מהו הצעד הראשון?

נראה לי שהצעד ההכרחי הראשון הוא סגירת הפער בין מצבה של קהילה במציאות, לבין האופן שבו היא רוצה להציג את עצמה.

אחת ההתרחשויות שהובילה למפנה בהתייחסות לפגיעות מיניות הייתה האונס שהתרחש בקיבוץ שומרת בשנת 1988. ילדת חוץ בת 14 נאנסה במשך כמה ימים בידי שמונה נערים מהקיבוץ. היא ספרה לאחות בקיבוץ, וכך הסיפור יצא החוצה. הקבוץ השתדל מאד להשתיק את הסיפור, אבל הנערה הייתה במצב מאד קשה, וכבר לא ניתן היה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים. בסופ של דבר,  הנערה הגישה תביעה משפטית כנגד האנסים.

ברגע שהסיפור יצא מתחומי הקיבוץ, התחיל סיקור נרחב של הפרשה בכלי התקשורת. הפאניקה הציבורית סבבה סביב השאלה: "איך יכול להיות כזה דבר בקיבוץ"? כל התנועה הקיבוצית התגייסה להגן על שמה הטוב של התנועה. הפער המעמדי לא היה מקרי – הבן של מזכיר הקיבוץ ואנשים אחרים במעמד גבוה, לעומת ילדת חוץ.

בשנת 92 האנסים זוכו בבית המשפט המחוזי. השופט המחוזי, מיכה לינדנשראוס טען בפסק דינו שהמתלוננת אינה אמינה. "העדה עשתה עלי רושם של צעירה בעלת כושר הבעה טוב אבל כבר בשלב הראשוני מצאתי בעדותה סתירות שלא מצאתי להם הסברים מניחים את הדעת".

הזיכוי במחוזי היה למעשה תוצאה של התגייסות התנועה הקיבוצית לטובת קבוצת האנסים.

בסופו של דבר האנסים הורשעו בבית המשפט העליון. בפסק דינו אומר השופט שמגר:

"חלק אינטגרלי מכל דיון הוא עבירת המתלוננת לסמרטוט. מעין אונס שני המתבטא בפלישת הציבור לגופה של המתלוננת, לעברה (שלא רלוונטי) המבזה ומשפיל אותה לא פחות מהאונס שעליו התלוננה".

פרשת האונס בשומרת התחילה בתנועה הקיבוצית תהליך של איחוי, בין הדימוי החלול לבין המציאות. אם קודם לפרשה, הדימוי של בני הקיבוצים היה קרוב לזה של הטייסים (עזר וויצמן בשעתו בנה לטייסים דימוי שגם הוא מנותק מהמציאות, באמצעות הסיסמה: "הטובים לטיס"), הדימוי הזה החל להיסדק, ונדמה לי שהיום מעטים הם הסבורים שיש לקיבוצניקים איכויות מיוחדות.

אתן דוגמה נוספת, מהמגזר שלי, המגזר הציוני-דתי. בשנת 1975, כשנתיים לאחר המשבר הלאומי שנוצר בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כתב אפרים קישון רשימה בעיתון מעריב ובה שיר הלל על תנועת הנוער "בני עקיבא" ועל הכיפות הסרוגות. בהמשך פרסם רשימות נוספת, שאותן קיבץ בספר. להלן קטע מאחת הרשימות:

הכיפה הסרוגה / אפרים קישון

בכל מקום, בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי. פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצת נוער, בבתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה מרמת השאלות, שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעלם לא שמענו מפיהם הערה חסרת טעם על המדינה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העלייה, לחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו הרבה במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו, שעוד לא הכל נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.

 עד כאן הדברים של קישון.

כמי שהיה מדריך בבני עקיבא בתקופה בה התפרסמו המאמרים, אני יכול לומר שזוהי גם התקופה שבה החל הדימוי המגזרי לגדול מעבר למה שהוא במציאות. הייתה תחושה של אופוריה – איזה ציבור מוערך אנחנו! אחר כך התחלנו גם להאמין בכך – אם אפרים קישון אומר, מי אנחנו שנחלוק. מאוחר יותר עם הסכמי אוסלו, ובוודאי עם העקירה מגוש קטיף, היתוספו לדימוי המגזרי שהלך והתנפח מרכיבים נוספים, של חברה שלא רק בטוחה שהיא מושלמת, אלא גם משוכנעת שהיא נרדפת עקב היותה מושלמת.

בהקשר של פגיעות מיניות, הפער בין הדימוי המגזרי לבין המציאות מייצר תופעות מוזרות. ניתן למצוא רבנים נחשבים, שבכדי להגן על הדימוי המגזרי מכחישים את עצם האפשרות שייתכן… שאולי… תופעת הפגיעות המיניות לא פסחה עלינו. הם מתעלמים מפגיעות של ראשי ישיבה בתלמידים, מלמדים זכות על אישים מפורסמים שסרחו, תוך מתן לגיטימציה מחד, והתכחשות מוחלטת למעשים שנעשו מאידך.

אפשר גם למצוא ישובים שמאיימים על הנפגעות לבל יפצו פה ויספרו על הפגיעה. כאשר הללו אינן מסכימות לשתוק הקהילה מתגייסת כאיש אחד בכדי להגן על הפוגע ולטעון שבעצם לא היה כלום.

התוצאה היא ציבור בהכחשה, ציבור שאנשי מקצוע, משפטנים ומטפלים, המביטים עליו מבחוץ עומדים ומשתאים על דפוסי ההתנהגות שלו בהקשר הזה.

הקלישאה אומרת שהמציאות לעולם אינה משקרת. אם המחקרים מראים ששיעור הפגיעות המיניות  ושיעור הפוגעים במגזר הציוני-דתי זהה לזה של הציבור החילוני וגם לזה של הציבור החרדי, פירוש הדבר שבעניין הזה אנחנו כמו כולם. שיעור הפדופילים שבתוכנו זהה לזה שבשאר המגזרים, וכך גם לגבי שיעור הפסיכופתים והנרקיסיסטים – הפרעות האישיות המאפיינות פוגעים לסוגיהם. אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם, להקטין את שיעור הפגיעות המיניות בקהילות, עלינו להכיר בכך שבנינו דימוי חלול, דימוי שבינו לבין המציאות אין ולא כלום. לא ניתן להתחיל את תהליך הפיתוח המגזרי מהמצב הדמיוני הזה. חייבים להתחבר מחדש אל המציאות.

כאמור, המציאות היא שהפשיעה, המינית והלא מינית, קיימת בכל חברה. חברה נבחנת בשאלה מה היא עושה עם המציאות הזו. האם היא מטפלת בה, או שמא היא מטאטאה אותו אל מתחת לשטיח.

אסיים בשאלה למחשבה:

מהו הצעד הקטן הראשון שעלינו לעשות כחברה, בכדי להתנער מהדימוי המגזרי ולהתחבר למציאות?

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.i

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (12)

עקרונות לפיתוח מנגנון להעצמה קהילתית

מצוי, רצוי, פער

איך אנחנו הופכים להיות "קהילה מתפתחת", בתחום של פגיעות מיניות, כזו שלא שוקטת שמריה, אלא הולכת ומתקדמת ברמת האפקטיביות של הטיפול בפגיעות שבתוכה?

ברשימה הזו ננוע סביב הציר "מצוי, רצוי, פער", כלומר ננתח את המצב המצוי, נציב מטרות של רמת האפקטיביות והמוסר שאליהן אנו שואפים להגיע, ולבסוף אומר משהו על האופן שבו ניתן להתקדם בכדי לגשר על הפער הזה.

תזכורת להנחות העבודה שלנו:

1. על פי מחקרים שנעשו אנחנו מניחים כי בערך 20% מבני הקהילה, נשים וגברים, נפגעו מינית.
2. בכל חברה שהיא קיימת פשיעה מינית.
3. מדובר בפשיעה שאינה מדווחת. רק אחת מעשר נשים שנפגעו תתלונן על כך במשטרה.
4. ניתן להניח שלמרות תת-הדיווח, אחת לכמה שנים יתגלה בכל זאת סיפור של פגיעה מינית בקהילה.

עכשיו נעבור לתיאור המצוי והרצוי.

לפני כשלושים שנה (1983) (תשמ"ג), במהלך התוועדות, נשא הרבי מלובביטש שיחה ביידיש (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92) שכללה תוכחה מגולה על טיוח פשעים בקהילות חרדיות. מבין השיטין עולה שהנושא היה טיוח של פגיעות מיניות ושל הפשיעה הנלווית להן (השאיפה להסתיר גוררת בדרך כלל פשיעה נוספת, מעבר לפגיעה המינית עצמה).

בין השאר אמר שם הרבי מלובביטש כך:

וודאי שישנו חיוב על פי התורה להוכיחם ברבים תכף ומיד, כדי שלא יתחלל שם שמים רגע נוסף. ובפרט שאלו שיש בידם למחות יודעים מיה הם אלו שעשו זאת בפועל – "ידיכם דמים מלאו", מי הם אלו שעודדו אותם לעשות זאת, וכיוצא בזה, כאמור לעיל, שכל פרטי הדברים ידועים ומפורסמים, שהרי הם עצמם התפארו ברבים על מעשיהם.

ונוסף לזה, בנוגע לחיוב המחאה, לא נוגע אם יודעים את שמותיהם אם לאו, מכיוון שמדובר אודות עצם המחאה על ההנהגה באופן ד"ידיכם דמים מלאו", שכל זה אינו בבחינת "אין צועקין על העבר", מכיוון שמדובר אודות עניין הנוגע מכאן ולהבא, והרי על פי התורה ישנו חיוב על כל אחד ואחד למחות ולהוקיע את המעשים הבלתי רצויים שנעשו בעבר.

ובמודגש בהוראה הנלמדת מדברי הגמרא אודות חורבן בית המקדש הראשון שהתחלתו בשבעה עשר בתמוז – שלא הוכיחו זה את זה" ומוסיף: באופן ש"כבשו פניהם בקרקע" שבזה מודגש עוד יותר הצורך למחות בכל התוקף, כך שהכול יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כוח הרצון והתענוג שלו (הכוונה לתענוג רוחני בעת קיום מצווה), מכיוון שמדובר אודות קיום מצוות עשה מן התורה.

וכל זה בנוגע למעשים שנעשו בעבר, ועל אחת כמה וכמה למנוע את הישנותם של מעשים כיוצא בהם, ובלשון הידוע: "לא תקום פעמיים צרה" – מספיק מה שכבר אירע פעמיים, ומכאן ולהבא לא יהיו בגבול ישראל, אפילו בין אלו ש"בשם ישראל יכונה", מעשים כאלו רחמנא ליצלן או אפילו דוגמתם בלבד.

ואלו שאינם מוחים, אין הפירוש בזה שאינם מקיימים את דברי פלוני או דברי פלוני, אלא הפירוש הוא שאינם מקיימים את פסק השולחן ערוך, אשר בוודאי יודעים גם הם אודות פסק ההלכה בשולחן ערוך, אלא כפי הנראה קבלו הם ידיעות בלתי נכונות, או שלא מאפשרים להם להביע את דעתם על ידי איומים והפחדות וכיוצא בזה. ועל פי האמור מוכרח אני למחות ברים על עניין זה, ובפרט שישנם כאלו שביחס אליהם תעזור מחאה זו.

וההכרח בנוגע למחאתי, פעם ועוד הפעם, גדול עוד יותר לאור העובדה שישנם כאלו שמעיזים לומר ברבים דברי שקר למרות שמדובר אודות דברים העשויים להתגלות, שבזה "לא משקרי אנשי"…

ועוד עניין בזה, החמור כמה פעמים ככה – לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת יש ביניהם שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שבצעו את המעשים הנ"ל לא יתגלו"…

"רב אחד נותן להם עצה טובה לברוח מעבר לגבול". זוהי "עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו "מלמד להועיל", כי אם להפך מזה.

רב שני מציע שוחד לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו, להעיד עדות שקר ברבים, ואם אינו מצליח לפועל זאת "בדרכי נועם" על ידי שוחד, מפעיל הוא לחץ על ידי איומים והפחדות. וכל זה למרות שעצם המושג של איום הוא הפך התורה. ועל אחת כמה וכמה כאשר ה"איום" מסתיים בהרמת יד… כל אמצעי כשר אצלם להשגת המטרה!

וכמה פרטים בחומר הדבר:

תורתנו הקדושה אומרת ש"אם לא יגיד ונשא עוונו"[[1]], היינו שזה שיודע את זהותם של אלו שבצעו את המעשים הנ"ל חייב הוא לגלות זאת, ו"אם לא יגיד" אזי "ונשא עוונו", היינו שעל ידי זה נעשה הוא שותף לעוון זה. ובנדון דידן – עוון של שפיכת דמים על ידי "ידיכם דמים מלאו"… ואף על פי כן מתנהג אותו "רב" הפך התורה, ויתירה מזו, מכריז שמסתמך על חוק של "ערכאות" שמותר להעלים ולא לגלות דברים מסוימים כאשר ישנה אפשרות שיסבול מזה.

כאשר אלו שבצעו את המעשים הנ"ל רואים שבמקום מחאה תקיפה מפי אלו שבידם למחות מחפים "רבנים" אלו על מעשיהם ומשתדלים עבור שלא יתפסו אותם, הרי הנהגה זו גופא מהווה עידוד ותמיכה בכל מעשיהם, ועל ידי זה מעודדים אותם "רבנים" את המשך המעשים הנ"ל רחמנא ליצלן.

אין לך חילול שם שמים גדול מזה כאשר רואים שישנו "רב" עם זקן ארוך שפונה לגויים ומנסה לשכנע אותם שישפטו שלא על פי צדק ויושר… רב שמשכנע יהודים להעיד עדות שקר, ועושה זאת באופן של השתדלות פעם פעמיים ושלוש, ולא בוחל בשום אמצעי, אם זהו עניין של "שוחד" ב"דרכי נועם" עו על ידי איומים  והפחדות, וכל זה נעשה באופן של פרסום, שהרי הכל ידועים מזה, כך שאין לך חילול השם גדול יותר!

אלו דבריו, ואנסה לגזור מהן את המצוי ואת הרצוי בהקשר הזה.

המצוי

המצוי, טוען הרבי מלובביטש, מתמצה במספר דפוסי התנהגות, הגוררים תוצאות קשות:

א.      "כבשו פניהם בקרקע". הביטוי לקוח מהסיפור התלמודי (סנהדרין יט, א) המתאר את החולשה והפחד שאחזו בחכמי הסנהדרין בזמנו של שמעון בן שטח, אל מול ינאי המלך.  עבדו של ינאי המלך שהרג נפש. בא ינאי המלך, וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמר לו: לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבירך, נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע, אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם, מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

דומה שזהו תיאור מדויק של ההתנהגות המפוחדת האוחזת בחבר קהילה ממוצע אל מול עברייני מין כוחניים. לאף אחד אין אומץ להתמודד איתם. התוצאה היא שתיקה רועמת.

ב.      כניעה להוראת הלכה מוטעית, על האיסור לדבר לשון הרע, או על האיסור לפנות לערכאות.

ג.       השתקת עדים, בכדי שהפשיעה לא תתגלה. זה נעשה באמצעות מתן שוחד (="דרכי נועם"), או באמצעות איומים והפחדות. מדובר בדפוסים החוזרים על עצמם כמעט בכל מקרה של פגיעה מינית. כן, גם אצלכם בקהילה.

ד.      חילול השם. זוהי התוצאה של דפוסי ההתנהגות שתוארו.

ה.      סיכון עתידי לפגיעות נוספות. דפוסי ההתנהגות הללו, אומר הרבי מלובביטש, מהווים שיתוף פעולה עם הפוגעים ועידודם. מובן שהתוצאות תהיינה פגיעות נוספות.

הרצוי

מהן המטרות שניתן לגזור מהדברים?

לטענת הרבי מלובביטש (במלים שלי) ההתנהגות הקהילתית אמורה לכלול:

א.      פיתוח אומץ למחאה חברתית כלפי המעשים

ב.      פיתוח אומץ לתוכחה כלפי הפוגעים, נקיטת סנקציות קהילתיות כנגדם, או לחילופין הוקעתם כמי שחצו את הקווים האדומים של חברה נורמטיבית.

ג.       מעבר מהפרדיגמה הרווחת לפיה "אצלנו אין דברים כאלה" לפרדיגמה לפיה בכל חברה ישנה פשיעה מינית, וחובה לפנות מיידית לרשויות החוק.

ד.      תכנון מנגנון שימנע הישנות הפגיעות.

ה.      לחשוב איך אנחנו מקדשים שם שמים, ולא להפך.

אני מביא את המטרות האלה כדוגמה, שכן לדעתי ישנן דפוסי התנהגות נוספים הנתבעים מקהילה בנוגע לפגיעות מיניות. לעת עתה אסתפק במטרות האלה.

מה עכשיו?

עכשיו הקהילה מצפה להזדמנות לבטא את דפוסי ההתנהגות האלה במציאות. אתם לא יכולים לדעת איך תגיבו, עד שלא תיתקלו במקרה הראשון של פגיעה מינית. האם יהיה לכם את האומץ למחות, או שתכבשו פניכם בקרקע; האם תפנו לרשויות, או שתגיבו באמירה "זה רק משחק ילדים" (תפיסה שרווחה לפני עשרות שנים בנוגע לפגיעות מיניות של ילדים, ושרידים ממנה קיימים בקהילות שחיות בעבר). האם תיתפסו כקהילה המייצגת את "הדתיים הפרימיטיביים" או כקהילה אמיצה הנחושה להגן על הנפגעים.

כאמור, הנחת העבודה שלנו היא שסיפור של פגיעה מינית יתפרסם בסופו של דבר, ותוכלו לבחון את עצמכם ואת דפוס התגובה שלכם. ככל הנראה התגובה בפעם הראשונה לא תהיה אופטימאלית, כמו רוב הדברים שאנחנו עושים בפעם הראשונה. החכמה היא לתקן תוך כדי תנועה.

לכן, בשלב הזה אנחנו שואלים את עצמנו:

א.      מה עובד?

ב.      מה לא עובד?

את מה שעובד, מחזקים ומפתחים. את מה שלא עובד מתקנים.

בהצלחה!

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.i

---

[1] וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חושן משפט הלכות עדות מדרכי משה שם, שהחיוב להעיד הוא לא רק בכדי להציל ממון או להפריש מאיסור, אלא גם לאחר שנעשה כבר האיסור, בכדי להעניש על העבירות שעבר.

וראה שולחן ערוך חושן משפט סימן כו סעיף ב וברמ"א שם, שכשאינו יכול להציל בדייני ישראל, "יש רשות לבית דין לילך לפני עכו"ם ולהעיד". ובסמ"ע שם ס"ק ט: "ומצוה לעשות כך", והרי הדין של הסמ"ע שם הוא כדי להציל ממונו של  הנגזל, ואפילו כשהנגזל הוא עכו"ם והגזלן ישראל, ומכל שכן בנדון דידן שהמדובר הוא בנזקי גוף, ועל אחת כמה וכמה כשיש לחשוש שימשיכו לעשות כן גם להבא, ואפשר למנוע זאת על ידי שיעידו, הרי יש בו גם משום "לא תעמוד על דם רעך".

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (11)

שלא יזיזו לי את הגבינה

שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל, אות לד

וּכְבָר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר
כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁעָבְדוּ וְטָרְחוּ
עַד שֶׁזָּכוּ לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה וּמַעֲלָה כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ
כְּמוֹ לְמָשָׁל אֵצֶל מֶלֶךְ
שֶׁשָּׂרָיו זוֹכִין עַל יְדֵי עֲבוֹדָתָם כָּל אֶחָד לְאֵיזֶה מַעֲלָה לְאֵיזֶה הִתְמַנּוּת גָּבהַּ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ
אֲבָל עַל עַצְמוֹ אָמַר
שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עַכְשָׁו בְּאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד
אֵינוֹ רוֹצֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל
[וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּנַאי עַל עַצְמוֹ עַל עִנְיָן הַנַּ"ל
אִם הָיָה נִשְׁאָר בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד]
רַק בְּכָל פַּעַם הוּא עוֹלֶה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה
וְיֵשׁ הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיָן זֶה לְסַפֵּר
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כָּל זֶה בִּכְתָב כְּלָל
כִּי אִם מִי שֶׁזָּכָה לִרְאוֹת בְּעֵינָיו וְלִשְׁמעַ בְּאָזְנָיו
הָיָה יָכוֹל לְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ מְעַט מִקְצָת עִנְיָן זֶה
אֵיךְ לְעוֹלָם לא הָיָה עוֹמֵד עַל מַדְרֵגָה אַחַת בְּשׁוּם פַּעַם
רַק תֵּכֶף הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה גָּבהַּ יוֹתֵר עַד שֶׁזָּכָה וְכוּ'
וְכֵן לְעוֹלָם.

ברשימה הקודמת הצעתי את הפרדיגמה של אמיל דורקהיים, לפיה פשע הוא חלק אינטגראלי מכל חברה בריאה. הוא מסייע ללכידות החברתית ולחוסן החברתי. הזעם שמתעורר כתוצאה מביצוע הפשע מייצר סוג של דינאמיקה בקהילה שבה התודעה של הפרטים משתלבים ביחד ויוצרות מובן מסוים של מוסר. למעשה החברה צריכה את הפשיעה בכדי להתקיים, ולכן נכון להתייחס אליה כחלק מהגנה על החברה וכאירוע שמבהיר לחברה את הנורמות שלה ואת ערכיה.

אתייחס למצב במונחים של "מצוי, רצוי, פער", הלקוחים מעולם הקואוצ'ינג. במצב הנוכחי, "המצוי", קהילות חשות מאוימות יותר מעצם הדיבור על הפגיעה המינית בתוכן ופרסומה, מאשר מכך שאנס או פדופיל ימשיך את מעשי הפשיעה המינית בתוכן.

המצב הרצוי הוא קהילות הרואות בפשיעה בתוכן בכלל, ובפשיעה המינית בפרט, הזדמנות להתפתחות קהילתית.

איך מגיעים למקום הזה?

צריך לפתח כמה "שרירים" בתרבות הקהילתית.

ה"שריר" הראשון שעליו צריכה קהילה לעבוד בכדי להתקדם הוא השאיפה  להיות "קהילה מתפתחת". המצב שבו קהילה מגיעה לאיזשהו מצב יציב, ומקווה ששום דבר לא יזוז, מזכיר את התיאור בספר "מי הזיז את הגבינה שלי". בעלילה שזורה אגדה על שני עכברים ושני זעירונים, המחפשים אחרי הגבינה שהוזזה ממקומה. העכברים מתרוצצים במבוך בו הם נמצאים בכדי לחפש גבינה חדשה, אבל הזעירונים ממתינים באותו מקום בתקווה שהגבינה תשוב למקומה.

רבי נחמן בז לאנשים מהסוג הזה, וכנראה גם לקהילות שזו התרבות שלהן – "שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עַכְשָׁיו בְּאוֹתָהּ הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד אֵינוֹ רוֹצֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל".

ציטוטים אחדים ממשל הגבינה:

"השינוי מתרחש – מזיזים את הגבינה כל הזמן."

"יש לצפות את השינוי – צריך להיערך לקראת הזזתה של הגבינה."

"יש לעקוב אחרי השינוי – צריך להריח את הגבינה לעתים קרובות כדי לדעת מתי היא מתיישנת."

"יש להסתגל לשינוי במהירות – ככל שתניח לגבינה הישנה במהירות גדולה יותר כך תוכל להתקדם וליהנות מהגבינה החדשה."

"שינוי – עליך לזוז עם הגבינה."

"למד ליהנות מהשינוי! התענג על ההרפתקה ותיהנה מטעמה של גבינה חדשה."

"היה נכון להגיב במהירות, להשתנות, לחפש שוב את הגבינה, למצוא אותה ולהתענג עליה שוב! הגבינה לעולם לא נשארת במקום אחד."

את הנמשל תוכלו להבין לבד.

בהקשר של פגיעות מיניות, קהילה החרדה "שמא יזיזו לה את הגבינה", תטייח, תשתיק, ותעלים עיין, כאילו שום דבר לא קרה. העניין הוא ש"הגבינה כבר לא שם". תנאי הכרחי להתפתחות קהילתית הוא להכיר במציאות, לקלוט מהו המצוי. בלי המרכיב הזה לא ניתן להמשיך הלאה. אי אפשר להתפתח רק מתוך תקווה "שהגבינה תחזור מעצמה".

איך בונים מנגנון של קהילה מתפתחת? על כך ברשימה הבאה.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (10)

מנזר השתקנים

החשד לאונס הילדה: נחקרת "נדרה נדר לשתוק" למרות קשר השתיקה במודיעין עילית השיגו חוקרי המשטרה פריצת דרך. אולם, אשת החינוך המחזיקה בפרטי מידע חשובים נדרה לשתוק, ועתה מנסים לגייס רבנים כדי לשכנע אותה לדבר איתמר פליישמן : 05.02.13, 18:24 התקדמות בחקירת התלונה האנונימית על אונס ילדה בת 5 במודיעין עילית .חוקרי המשטרה איתרו אשת חינוך בעיר המחזיקה במידע על פרטי המקרה ועל המעורבים בו. לפי שעה מסרבת האישה לשתף פעולה וטוענת כי נדרה נדר שלא לחשוף את הידוע לה.  במשטרה פועלים לשבור את נחישותה לשתוק בחקירה, וגייסו למשימה רבנים מהעיר כדי לשכנע אותה למסור פרטים. ביממה האחרונה גבו אנשי המשטרה עדויות מתושבים רבים במודיעין עילית, ואף חקרו באזהרה כמה מעורבים. החשד לאונס במודיעין עילית – וההסתרה: החוקרים שהחלו לבדוק את התלונה כי הילדה נאנסה לפני שבועיים נתקלו ב"חומת שתיקה" מצד התושבים שנשאלו על הפרשה. הם הגיעו לפריצת דרך בזכות אחת העדויות שכיוונה אותם לאשת החינוך. בנוסף, נערכו בדיקות שהעלו כי המקרה אינו תולדה של שמועה, אלא אכן התרחש. במקביל, בדקו השוטרים בבתי חולים ובמוסד הרפואי הפרטי שאליו על פי החשד פונתה הילדה לאחר האונס. בתחילה הם נתקלו גם בקושי משפטי באיסוף הנתונים הרפואיים, אך גם באפיק הזה חלה התקדמות.  למרות ההתפתחויות השונות, טענו גורמים במשטרה כי אווירת השתיקה וההסתרה עדיין קיימת. לדבריהם, שיתוף הפעולה מצד האנשים הסובבים את המשפחה כמעט ואינו קיים. "התסכול גדול, ויש תחושה שנחצו קווים אדומים בכל הנוגע להשתקה והסתרה", אמר גורם המקורב לחקירה, "אחרי תקופה של הידוק שיתוף הפעולה והתקדמות הציבור בעיר הלך צעד גדול אחורה, וכשנסיים עם החקירה נצטרך לראות מה עושים עם זה".

 בשתי הרשימות הקודמות עסקתי בעניינים הלכתיים, שלכאורה אינם קשורים ישירות להתמודדות האפקטיבית עם פגיעות מיניות, שהקורס הזה מתכוון להקנות. אלא שבמציאות להלכות האלה ישנו תפקיד מרכזי בהבנת הדפוסים ההתנהגותיים של קהילות. בכדי להבין את התפקיד שמשחקות הלכות לשון הרע בדינמיקה של הפגיעה המינית יהיה עלינו להיכנס למונחים אחדים מתחום הסוציולוגיה.

בשנת 1893 פרסם הסוציולוג היהודי-צרפתי, אמיל דורקהיים, את ספרו "חלוקת העבודה בחברה", ובו התפיסה היסודית שלו לגבי טבעה של החברה האנושית והתפתחותה. בספר הוא מבחין בין שני סוגים של חברות – חברה שאותה הוא מכנה "חברה מכנית", ולעומתה, חברה מפותחת יותר, המכונה "החברה האורגנית".

בחברה המכנית היחידים חיים תחת תנאים חברתיים זהים, יש להם ערכים זהים. ישנה חלוקת עבודה ברורה, ורק אחדים מבני אותה חברה יש להם תפקידים מנהיגותיים.

מה שמייחד את החברה המכנית היא סולידריות, המבוססת על אחידות. באופן כללי ניתן לומר שהמבנה הזה מאפיין את החברה שלפני המהפכה התעשייתית, אולם, כפי שנראה בהמשך, הוא מאפיין גם מרכיבים בחברה המודרנית.

בחברה האורגנית לא קיימת אחידות. ישנה חלוקה מאד ברורה של העבודה בתחומים שונים. עם זאת, קיימת סולידריות חברתית. זו אינה בנויה על אחידות, אלא על שונות. כל אחד ממלא פונקציה שונה, ויחסי הגומלין בין החלקים השונים בחברה יוצרים את הסולידריות.

דורקהיים טען שחברות בעולם נמצאות במצבי שונים על הציר המוביל מהחברה המכנית לחברה האורגנית. מרכיבים מסוימים בחברה, לדוגמה כל מה שקשור לדת, נמצאים בקוטב המכני. במרכיבים אחרים החברה המודרנית נוטה להיות אורגנית.

הבדל בולט בין החברה האורגנית לחברה המכנית הוא במגמה של החוק. בחברה המכנית החוק כופה אחידות. כולם צריכים להתלבש באופן דומה, להתחתן בתוך הקהילה ועוד. התנהגות הנוגדת את האחידות החברתית נחשבת כהתנהגות סוטה, או חריגה..

אחת הדוגמאות היפות שלו לסטייה חברתית בחברה המכנית היא זו  של מנזרי השתקנים. במנזר השתקנים מי שלא קם בשש בבוקר ומשתחווה נחשב לסוטה. לעומת זאת בחברה אחרת לאף אחד לא אכפת אם מישהו לא קם בשש בבוקר והשתחווה.

ההגדרה של החברה מהי סטייה חברתית עשויה ללמד אותנו דברים אחדים על אופיה של החברה.

כאן אני מגיע להלכות לשון הרע ולפגיעות מיניות. מסתבר כי בקהילות רבות, בעיקר קהילות קטנות וסגורות'  חוק האחידות החברתית תובע שתיקה, בדומה לאותם מנזרי שתקנים (ראו מסגרת). ההגדרה "סטייה חברתית" שמורה לא לפגיעה המינית עצמה, אלא לדיבור עליה. כאשר מדובר בקהילות מן המגזר הדתי הוא החרדי, ניתן היה לחשוב שההגדרה הזו עולה מצו התורה, אולם כפי שהראיתי ברשימות הקודמות, אין מדובר בהגדרה הלכתית, אלא בהגדרה חברתית של "חריגה". התורה רואה דווקא בחומרה את הפגיעה המינית ומתירה לחלוטין את הדיבור עליה ופרסומה. החברה היא זו שעושה את ההיפוך ומגדירה דווקא את הדיבור על הפגיעה המינית כסטייה חברתית, בעוד הפוגע / האנס / הפדופיל צפוי להיחשב כאדם נורמטיבי, או לכל היותר כ"בעל תשובה".

כיצד נוצר ההיפוך הזה?

הסוציולוג אריקסון טוען כי לכל חברה מלבד המרחב הגיאוגרפי והטריטוריה שהיא תופסת, יש גם מרחב תרבותי/ טריטוריה מוסרית. המרחב התרבותי נקבע באמצעות הגבולות את הערכים המוסריים שמגדירים לקהילה את דרך החיים שלה. אריקסון מוסיף כי כל קריאת תיגר על הגבולות התרבותיים מתפרשת על ידי הקהילה כאיום על השלמות התרבותית שלה. קהילה שומרת על הגבולות התרבותיים, על הרדיוס המצומצם של מנהגים וכדומה. מי שחורג מהם מוענש ונתפס כלא מוסרי ומגונה. כשהקהילה מרגישה שסוג מסוים של התנהגות מאיים על ביטחון הקבוצה ועל הזהות התרבותית שלה, היא תנסה למגר את האיום ותגיב בצורה חריפה. ככל שהקהילה מאוימת יותר, סף הסובלנות יורד והמעשה ייחשב לסטייה חמורה יותר.

ובכן, מסתבר כי הקהילות המדוברות חשות מאוימות יותר מחמת הדיבור על הפגיעה המינית בתוכן ופרסומה, מאשר מכך שאנס או פדופיל ימשיך את מעשי הפשיעה המינית בתוכן. מהי מהות האיום? בדרך כלל מדובר בפיצול חברתי נראה לעין. משום מה נראה לקהילה שאם "הכביסה המלוכלכת", כביכול, תצא החוצה, זה יפרק את הקהילה. מאחר שהקהילה, ככל ארגון חברתי, דואגת  בראש ובראשונה לעצם קיומה, היא תדאג ש"הכביסה המלוכלכת" תישאר בפנים. לכן, קהילות רבות מוקיעות את מי שמפרסם את דבר הפגיעה המינית כאדם לא מוסרי, ובהמשך, מתייגות אותו בכינויי גנאי שונים.

התוצאה: היוותרותה של הקהילה רקובה מבפנים ובלתי מוגנת.

הפרדיגמה שאותה אני רוצה להציע כתחליף לפרדיגמה הקיימת (המבוססת בעיקרה על רגשות שאינם רציונליים) היא הפרדיגמה של דורקהיים. דורקהיים טוען כי פשע קיים בכל החברות והוא נורמאלי לגמרי. פשע הוא חלק אינטגראלי מכל חברה בריאה. הוא מסייע ללכידות החברתית ולחוסן החברתי. פשע מבוסס על פעולה שפוגעת ברגשות קולקטיבים חזקים. כדי לחזק את הרגשות האלה הקהילה צריכה לחוות אותם בצורה מוחשית וברורה. הזעם שמתעורר כתוצאה מביצוע הפשע מייצר סוג של דינאמיקה בקהילה שבה התודעה של הפרטים משתלבים ביחד ויוצרות מובן מסוים של מוסר. החברה צריכה את הפשיעה והסטייה בכדי להתקיים. במקום להתייחס לפשיעה כאירוע די-פונקציונאלי יש לקבל אותו כחלק מהגנה על החברה וכאירוע שמבהיר לחברה את הנורמות שלה ואת ערכיה.

דומה כי התייחסות כזו תוביל להתמודדות רציונאלית יותר עם מגפת הפגיעות המיניות, ותקנה לקהילה הן מערכת ערכים ראויה, והן אקלים של מוגנות קהילתית.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/