קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (29)

בס"ד                                                            יב מרחשוון תשע"ד

"הוא רק ילד" או: הקהילה המתאבדת

משנות ה-90 הופיעו במחקרים שנעשו בארצות הברית תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים. המונח המקצועי המתאר תופעה זו . היום יש לנו כבר תיאורים  של ילדים הפוגעים מינית עוד בהיותם בגן הילדים. אימהות ערניות עשויות לגלות שלילדיהן הופשטו מבגדיהם או נפגעו בשירותים שבגן הילדים על ידי ילדים אחרים.

התגובה השכיחה במחוזותינו היא: "הוא רק ילד", תגובה שלוקחת אותנו לתקופה שלפני עשרות שנים, כאשר הייתה הכחשה קולקטיבית של תופעת הפגיעות המיניות בקרב ילדים.

סיפור ששמעתי לא מזמן: ילד בגיל הגן פגע מינית בילדים אחרים. הייתה ערנות מצד אימהות, והילד הפוגע היה במשך זמן מסוים בטיפול. הטיפול הסתיים, והנה כמה שנים אחר כך הוא פגע בילדים נוספים, מעגל חדש של ילדים נפגעים שבמקרה הטוב יתחילו את דרך הייסורים של טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הפחות טוב הפגיעה תישמר בסוד על ידי הילדים, ולא תטופל לעולם. אמא שלו טוענת: "הוא רק ילד. הוא גם לא אשם, גם הוא נפגע בעבר". הקהילה בדרך כלל תקבל את ההגיון המעוות של הטענה הזו, סוג של התאבדות קולקטיבית,  אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. מדובר בנכונות ליצירת מעגל נוסף של ילדים נפגעים מקרב הקהילה. ילד שהתחיל לפגוע בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פגיעות מיניות במשך חייו. הקרבנות יהיו מי שיהיה זמין. הקהילה המתאבדת מוכנה להקריב את ילדיה לטובת "שקט תעשייתי". זה טוב למבוגרים. מבוגרים לא אוהבים רעש. אבל מה עם הילדים? מה הם אשמים שאין צורך ברישיון כדי לקבל אחריות הורית?

אחד המיתוסים הרווחים היא שטיפול מרפא תוקפים מינית, ילדים או מבוגרים. ממחקרים עדכניים מתברר שזו טעות, וכתב כתבתי על כך

https://ercheiadam.wordpress.com/2013/07/29/קורס-מקוון-התמודדות-אפקטיבית-של-קהי-23/

אני רוצה להתייחס לעצם הטענה: "הוא רק ילד". כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממה. כל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דברך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (28)

מיתוס התיק שנסגר

מי שאינו בקי במונחים המשפטיים רואה בכל תלונה על פגיעה מינית בשני צבעים – שחור ולבן. אם החשוד אשם, אזי המשטרה תמליץ להגיש כתב אישום והוא יואשם וייכלא. אם זה לא קרה, כנראה הכול עלילה, ו"סתם העלילו עליו".

כאשר לבורות המשפטית הזו מצטרף הרצון לראות בחברה "שלנו" חברה "שלא קורים בה דברים כאלה", קיימת מוטיבציה אדירה להגיע למסקנה שאכן מדובר בעלילה. העובדה שהחשוד חזר הביתה ולא נשאר במעצר מספיקה בדרך כלל לאנשי הקהילה שלו להחליט שמדובר בעלילה. בדרך כלל השחרור ממעצר או מחקירה מלווה בפעולת שיווק נרחבת אודות זכאותו של החשוד, שאליה מצטרפים חבריו, משפחתו ועורך דינו. כבר שמעתי על  ישוב שבו עשה עבריין מין כבד "סעודת הודיה" על סגירת התיק, במסגרת שיווק התדמית של אדם חף מפשע.

אז מהו בעצם ההליך, ומדוע רוב התיקים נסגרים?

ובכן, בפני נפגעת או נפגע פתוחות שתי אפשרויות משפטיות (וכמובן אינסוף אפשרויות מאבק אחרות, כפי שכתבתי בסדרת הרשימות הקודמת). אפשרות אחת היא לדלג על שלב התלונה במשטרה ולפתוח ישר בתביעת נזיקין אזרחית. היתרון במהלך כזה הוא שבתביעה אזרחית השופט יסתפק גם בראיות שסבירותן היא פחות מ-100%. גם אם הפשע לא צולם ואין עדים (מה שקורה בדרך כלל בפגיעות מיניות), השופט עשוי להשתכנע שהפשע אכן בוצע ולהיענות לתביעה. אם הנפגע או הנפגעת סבורים שניתן להגיע להרשעה פלילית, ייתכן שעדיף להמתין למיצוי ההליך הפלילי, ולבוא עם ההרשעה לתביעה האזרחית.

ערוץ משפטי שני, שבו צועדים רוב הנפגעות והנפגעים הוא הערוץ הפלילי. זה מתחיל בפנייה למשטרה והגשת תלונה מפורטת.

המשטרה תזמן את החשוד, והוא תמיד יכחיש את דברי המתלוננת. בדרך כלל הוא ייקח לעצמו עו"ד פלילי ויחד אתו יבנה גרסה שקרית שבה ישתמש בחקירת המשטרה ואחר כך בבית המשפט וכך יצור מצב של "מלה מול מלה", כפי שראיתם לא מזמן במשפטו של הרב אלון. החוקר במשטרה בדרך כלל כבר ראה ושמע הכול, ולכן הוא יאמין לתלונה. השאלה היא האם הוא יצליח לאסוף ראיות.

איסוף הראיות הוא תמצית  העניין, מפני שבמשפט הפלילי, אם לא הבאת ראיות ממשיות (כאמור, צילום האונס, D.N.A. עדים, או הודאה), גם אם המשטרה יודעת בוודאות שהיה אונס או פגיעה אחרת, ההליך לא יגיע לכדי כתב אישום.

אחרי איסוף הראיות התיק עובר מן המשטרה לפרקליטות. הפרקליטות בוחנת את הראיות שנאספו על ידי המשטרה ובהתאם לכך מחליטה האם יש סיכוי לכתב האישום להתקבל. במקרה שהפרקליטות סבורה שאין ראיות של 100% בשלב כזה או אחר התיק ייסגר. סיפר לי פרקליט שלעתים הוא נאלץ להורות למשטרה לשחרר עצור, כאשר הוא יודע שלמעשה הוא אומר להם: "שחררו את עבריין המין הזה כדי שיוכל להמשיך לאנוס". המשפט הפלילי הוא הליך המנסה להתמודד לאחר שקשר לעצמו את הידיים.

ענת אלימלך: תיק פתוח סגור

לפני 13 שנים מצאה המשטרה שתי גופות בירושלים: אחת הגופות הייתה של הדוגמנית והשחקנית היפהפייה ענת אלימלך. המשטרה קבעה אז שענת היא שרצחה ביריות את בן-זוגה, דוד אפוטה, ואז התאבדה. במשך יותר מעשור ניהלה משפחתה חקירה פרטית משל עצמם, עד שהשבוע קבע בית המשפט רשמית: אפוטה הוא זה שרצח את ענת מתוך קנאה והתאבד

נעם עמית | אולפן שישי, חדשות 2 | פורסם 04/03/11 20:43

 

העילות לסגירת תיק פלילי

בישראל ישנן שלוש עילות אפשריות לסגירת תיק. "לפי הספר", העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה, לכאורה פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא. עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "חוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם הסבירות היא רק 99% שהנאשם ביצע את העבירה, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה". בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא למשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות.

לכן, בכל פעם שאתם שומעים ש"התיק נסגר" העלו את השאלה: "באיזו עילה"? בכדי לדעת מהי רמת המוגנות שלכם כאשר אתם או ילדכם חשופים למי שתיקו נסגר, חשוב לדעת, לפחות "לפי הספר", באיזו קטגוריה של סגירת תיק מדובר. אולם, לצערי, ממה שעולה מן השטח אני נוכח לדעת שהדברים אינם עובדים לפי הספר. בפועל תמצאו גם פדופילים שפגעו מינית עשרות פעמים מספרים לכם שהתיק נסגר מחוסר אשמה. זה יכול להיות שקר. הרי מדובר באנשים שחייהם מבוססים על שקר. אבל זה יכול להיות נכון. עורך דין פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה". לכן, צר לי לומר לכם, אבל העובדה שהתיק נסגר אינה מלמדת דבר על מוגנות הקהילה. לפני שאתם שולחים את ילדכם עם נהג הסעות שתיק התלונה נגדו נסגר בעילה כלשהי, אפילו מחוסר אשמה, בררו היטב את העובדות עם מי שנפגעו, אלו שהגישו את התלונה וגם אלו שלא הגישו.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (27)

"הוא עבר טיפול"

בסדרת הרשימות הקרובה אני רוצה לנפץ כמה מיתוסים הקשורים לעבריינות מינית.

פרופ'י. אורון, בספרו "מחשבות על הבלתי נתפס – היבטים תאורטיים בחקר רצח עם", כותב כי ניתן להצביע על 3 קבוצות הקשורות להתרחשותו של "רצח עם" – "ג'נוסייד":

א.      קבוצת הרוצחים.

ב.      קבוצת הקרבנות

ג.       שאר העולם, או "הצד השלישי".

את הקבוצה האחרונה ניתן לדבריו לחלק גם כן לשלוש: קבוצת המסייעים לרוצחים, קבוצת המסייעים לקרבנות, לעתים אף תוך סיכון חיים. על אלו נמנים "חסידי אומות העולם" ואתם יכולים להבין לבד שאין הרבה כאלו. הקבוצה השלישית היא "העומדים מנגד", "השותקים". זוהי בדרך כלל הקבוצה  הגדולה ביותר.

דרישת התוקפן: שקט בבקשה!

אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהעומדים מן הצד תומכים למעשה בקבוצת הרוצחים. לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד.

את המבנה הזה ניתן לראות גם בהקשרים של תקיפה מינית, במקום העבודה, או בקהילה סגורה. תמיד נראה את שלוש הקבוצות האלה – קבוצת המסייעים לתוקף, הבודדים המנסים לסייע לנתקפת, ובתווך "העומדים מנגד", "השותקים". את ההשוואה הזו עושה אורון עצמו (עמ' 76).

מאחר שכאמור, לא בכל נושא אדם רשאי לעמוד מן הצד, העומדים מן הצד מחפשים תירוצים לפאסיביות שהם נוקטים. אחת ההצדקות של קבוצת "השותקים", ולעתים גם של קבוצת התומכים בתוקף היא: "הוא עבר טיפול". זו אמירה שנאמרת בנחרצות, כאילו ברור שמי שעבר טיפול נרפא מ"מחלת התקיפה המינית". משהו כמו אנטיביוטיקה, שלוקחים אותו, והדלקת חולפת.

אז זהו, שלא. לא רבתי!.

ספר מאמרים (בעריכת מלי שחורי ועוד) שיצא בשנת 2010 – "טיפול בעברייני מין בישראל" – מציף את השאלה עד כמה ניתן לדבר על עבריינות מין כמחלה הניתנת לריפוי. דליתי משפטי מחץ אחדים ממאמר של תמי עשת סבג וחנה וימנץ, ממרכז לטיפול יום בעברייני מין.

1. בעבר רווחה ההנחה כי עבריינות מין היא בבחינת מחלה הניתנת לריפוי. הנחה זו התבררה כשגויה, ועם הזמן שונתה התפישה ועמה אף המטרות הטיפוליות, שכן החלו לדבר על מטרות קונקרטיות של צמצום שיעורי הרצידיביזם (הישנות דפוס התקיפה), דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה באמצעות טכניקות שונות, ולא על ריפויה  (Marshal&Williams, 2000).
2. מרבים להשתמש במונח "טיפול", הלקוח מהמודל הרפואי, ביחס לעברייני מין, אולם עבריינות מין זו כאמור אינה מחלה… לעומת זאת "שיקום מניעתי" של עברייני מין הוא תהליך הדורש מהעבריין להיות פעיל בהבנת התנהגותו ובשינוי תפישתו וסגנון חייו בכדי להימנע מפגיעה חוזרת.
3. "מטרת השלב הטיפולי הזה (השלישי) היא העברת מסר ברור למטופלים לפיו אין סיום ממשי לתהליך הטיפול בהם. עבריין המין אינו יכול לומר כי בסופו של טיפול "הבראתי". על המטופל להבין שהלמידה שלו והשליטה העצמית שלו צריכות להימשך משך כל חייו.

המסוכנות של המטופלים היא ברמה כזו, שהנטייה היא לומר שמטפל המציג את הטיפול כריפוי חוטא מבחינה אתית. המטפל הוא אומנם סוכן של המטופל, אך מוטלת עליו גם החובה לקחת בחשבון את שלומה של הסביבה בה חי ופועל המטופל. שמירה על האיזון בין שני ההיבטים הללו היא הכרכית ונדרשת לביצוע עבודה יעילה ומקצועית. לצערנו, לעתים קרובות מדי האיזון מופר (סילפן, עמ' 8).

שאל אותי פעם עו"ד המייצג נפגעי עבירה על ישוב שהתחלק בהתאם למודל שלוש הקבוצות (תומכי התוקף, מיעוט קטן של תומכי הנתקפת, וקבוצת "השותקים"): תגיד הם מטומטמים? הם לא מבינים שהם מפקירים את הילדות שלהם?

בפעם הבאה כשאתם שומעים "הוא עבר טיפול", בין אם זה בהקשר של התעללות מינית בתוך המשפחה, ובין אם מדובר בתקיפה מינית מחוץ למשפחה, תענו בבקשה:  אז מה? מה זה תורם למוגנות של כולנו?

טוב, זה תורם קצת. זה מצמצם את כמות התקיפות. האם זה מספיק לכם?

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (25)

אסטרטגיה

לסמוך על עצמכם ולא על אף אחד אחר

עיקרון יסוד: תכננו את העימות שלך כך שהצלחתו תהיה פועל יוצא של הסתמכות על כוחותיכם בלבד. זה היה המסר שהעביר צ'רלס סיוארט פרנקל לאיכרים האירים במהלך העימות על גובה שכר הדירה בשנים 1879-1880: "הסתמכו על עצמכם ולא על אף אחד אחר". מובן שיש מקום לבקש סיוע, אולם על המאבק להיות מתוכנן באופן שלא יהיה תלוי באחרים, שכן כל עוד המאבק תלוי רק בכוחותיה של הקבוצה הנפגעת עדיין יש סיכוי להצליח גם אם איש לא יגיש עזרה. אולם אם האחריות להצלחה או לכישלון הועברו ליד אחרים, כאשר הם אינם מספקים את הסחורה המאבק ייכשל (ג'ין שארפ).

במקרה של עימות על רקע תקיפות מיניות זהו מסר קשה לביצוע. הנפגעות או הנפגעים רואים את עצמם כקרבנות. הם זקוקים רגשית להכרה מצד הקהילה. ועם זאת, גם כאן הניסיון מאשר את העיקרון שאותו מלמד שארפ. כאשר הטיפול בתוצאות של תקיפות מיניות או במוגנות מפניהן נמסר ליד אחרים – אם זה לידי המשטרה, אם לידי מזכירות הקיבוץ, אם לידי הנהלת בית הספר – הוא בדרך כלל מתמסמס ונוחל כישלון. זהו כישלון שמוביל להכרה שאף אחד לא יעשה בשבילכם את מה שלא תעשו עבור עצמכם. לכן, מומלץ לאמץ את ההכרה הזו מלכתחילה.

כזכור, ברשימה הקודמת הגדרתי 4 שיטות פעולה:

א.      המסרים שיקודמו על ידי הסברה הם:

• "פרסום והוקעה מכסימליים של התוקף", כולל שימוש באמצעי התקשורת.
• "אפס סובלנות להשתקה".
• סביבה של "אומץ מופגן" מצד מי שמסוגל לכך.
• עידוד מותקפות נוספות, בין של התוקף המדובר ובין של תוקפים נוספים הקיימים בקהילה (כולל בתוך המשפחה), לספר את סיפור התקיפה.

ב.      איסוף נתוני התקיפה, בהנחה שהמספר הסביר שאליו נגיע הוא עשרות קרבנות לכל תוקף (כך עולה מעדויות שונות ומסטטיסטיקות).

ג.       שיתוף מרכזי הסיוע בהקמת קבוצות תמיכה לנפגעות, וטיפול פרטני למי שתרצה.

ד.      היעזרות במרכזי הסיוע בהחלטה האם להגיש תלונות במשטרה.

מאחר שאנחנו לא מעוניינים שהמאבק יהיה תלוי באחרים, לא נצפה שאחרים יעשו עבורנו את העבודה. ניתן להניח שאם מישהו יעשה את העבודה היטב אלו אנחנו, שמכירים את הבעיה ואת השיטות לקדם פתרון.

מאחר שכך, אין לנו שום עניין בקשר עם גורמים ציבוריים בהקשר הזה. המאבק לא יימסר למזכירות הישוב, לא לוועדה כזו או אחרת, ובוודאי שלא לסמכות רוחנית. כאן נדרשים אנשי שטח, ואנשי השטח הם אנחנו.

הרציונל העומד מאחורי האסטרטגיה

לפני שאנחנו מתחילים לפעול, יש לנתח את נקודות החוזק והחולשה שלנו ושל התוקף. נקודות החוזק: התוקף אינו מעוניין להתפרסם ככזה. הוא מעוניין להציג מצג שווא של אדם נורמטיבי. זאת בשונה מעבריינות רגילה, בה העבריינים מציגים את עצמם ככאלו ואף מתגאים בכך.

נקודת חוזק נוספת: לכל תוקף יש מספר רב של קרבנות. בדרך כלל הם אינם יודעים האחד על השני, אבל כאשר הנושא יצוף על פני השטח די זמן, הם יתגלו. קיים אפוא ייתרון מספרי לקרבנות על פני התוקף.

נקודות החולשה: קיים חוסר נכונות אוניברסלי להביט ברוע. כאשר זה מצטרף לקודים כאלה ואחרים של חברה סגורה (לדוגמה, "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ"), איתור קהל היעד לפרסום הופך להיות אתגר.

נקודת חולשה נוספת – חוק החיסיון. קיימים חוקים המגינים על תוקפים מינית כמו גם על פושעים אחרים, ואוסרים לגלות את זהותם. בתקופה האחרונה קיים טרנד לפיו עברייני מין תובעים את הקורבנות תביעת דיבה. בכנסת מקודם הליך חקיקה נגד האפשרות הזו, אולם בינתיים האפשרות הזו קיימת, וצריך לקחת אותה בחשבון.

עם זאת, את נקודת החולשה הזו ניתן להפוך לנקודת חוזק, שכן לא חל חיסיון על פרסום עצם קיומו של המשפט, וניתן לדווח אודותיו, ובכך לפרסם את התוקף.

חוק החיסיון מגביל אותנו אפוא לקהל יעד הנמצא בסיכון מפני התוקף. פרסום לקהל יעד זה אינו חוסה בהגנת חוק לשון הרע וחוקי החיסיון, כפי שכתבתי ברשימה בבלוג שלי –http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html.

מסיבה זו, האסטרטגיה צריכה להיות מכוונת לחתירה בלתי מתפשרת למוגנות וטיפול. בשום אופן אין לוותר על הזכות לטיפול ועל הזכות למוגנות. זכויות אלו מוגנות במשפט ובערכי המוסר, והיחידים שרוצים למנוע אותם הם התוקפים עצמם. הפרסום יבוא ממילא. אנחנו איננו מתרכזים בו כנושא, מפני שהוא סוג של מלכודת מבחינתנו. עצם העובדה שהנושא הזה הפך להיות על סדר היום הציבורי בגלל הצרכים הטיפוליים לא יאפשר להשתיק ולטייח אותו.

הצעה לגיבוש אסטרטגיה

מה שאני כותב כאן הוא כמובן רק דוגמה. צריך תמיד להתאים את האסטרטגיה לאופי ההתמודדות הספציפית.

שלב א – גיוס האנשים שמגלים נכונות לקחת חלק פעיל בתהליך. צריך לזכור שקיים פער משמעותי בין מי שמצדד בנפגעות לבין מי שמוכן לפעול. זהו פער שקיים בתחום גיבוש העמדות בכלל, ובוודאי שהוא קיים בתחום הזה.

שלב ב – למנות איש קשר עם מרכז הסיוע שנבחר על ידכם.

שלב ג – איתור נפגעים ונפגעות בקהילה. זה עשוי להיות החלק הקשה, ונדרש תחכום מסוים. אחת האפשרויות היא להזמין סדנה בנושא "שמירת הסוד" ממרכז הסיוע, או ממי שמתמחה בהעברת סדנאות מסוג זה, ולהשתמש בכך כטריגר לנפגעות ונפגעים להיפתח.

שלב ד – משנוצרה קבוצה אפשר ליצור סולידריות פנימית באמצעות סימון מוסכם. עדיין לא להפגין אותה כלפי חוץ. זה יכול להיות צמיד בצבע מסוים שענדו בני המשפחות הנפגעות.

שלב ה – סדנאות מתקדמות, וטיפול פרטני למי שתרצה. בשלב הזה כבר נדרש גיוס תקציב.

שלב ו – התארגנות ליצירת תחושת מוגנות במרחב הציבורי. זה יכול להתחיל בכך שלא נותנים לנפגעת ללכת לבד. כשהתוקף מתקרב אליה באופן פרובוקטיבי, כפי שתוקפים נוהגים לעשות, המלווים צועקים עליו.

וכן הלאה…

אתם יכולים לראות שאין מדובר כאן  בצעדים דרסטיים. להפך. מדובר בבנייה הדרגתית של הכוח השפוי בקהילה, כאשר התמדה ופיתוח הכיוונים האלו יוביל בסופו של דבר לשני דברים:

א.      לתחושת מוגנות של הנפגעות והנפגעים במרחב הציבורי.

ב.      הנפגעות תקבלנה הכרה בפגיעה, הכרה שנדרשת לשם ריפוי והשבת  תחושת הסדר בעולם על כנו.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (16)

מסמך של מוגנות קהילתית

 אתם מכירים את התופעה הזו, שמה שקורה באמריקה מגיע לכאן באחור של כמה שנים?

הנה הדבר הבא, מסמך של קהילה באשר להתייחסותה למי שפגעו מינית (תרגום ואחר כך מקור):

מדיניות בית הכנסת בנוגע למי שעבר עבירות פליליות

קהילת "ישראל הצעיר" של Southfield ("השול"), נחושה בדעתה לספק סביבה בטוחה לכל העושים שימוש במתקניה ושירותיה. בית הכנסת גם מבקש לשמור על כבודו של המוסד וכבוד התורה. בהתאם לכך, בית ההכנסה מאמץ את המדיניות הבאה:

א.      "כיבודים" בבית הכנסת

כולם מוזמנים להשתתף בתפילות ויתפללו עם הציבור. תפקידי הובלה, לעומת זאת, הם כבוד מיוחד (מכאן שמם – "כיבודים"), והם מחולקים בכובד ראש. "כיבודים" אלה כוללים

א.      להיות שליח ציבור ולעבור לפני התיבה,

ב.      לקבל עלייה לתורה,

ג.       או לקבל כל צורה אחרת של כבוד המוענקת בדרך כלל רק על ידי אחד מהגבאים של בית הכנסת, כמו פתיחת ארון הקודש, הגבהה, גלילה, נשיאת ספר תורה, ועוד.

באשר לפשיעה מינית יחולו העקרונות הבאים:

(1) כל אדם שתלוי נגדו כתב אישום בכל סוג של פשיעה מינית, שהעונש האפשרי עליה עולה על 93 ימי מאסר, לא יקבל שום "כיבוד", כל עוד  כתב האישום תלוי ועומד.

(2) אדם שהורשע בכל עבירה של פשיעה מינית, שהעונש האפשרי עליה עולה על 93 ימי מאסר, לא יקבל שום "כיבוד", כל משך תקופת התנאי (בארה"ב נהוג להתנות שחרור בכך שאותו אדם לא יעבור עבירה כלשהי במשך פרק זמן מסוים), או במשך חמש שנים מיום גזר הדין, התקופה הארוכה מבין השתיים.

(3) מדיניות זו תתפרש באופן המעדיף את כבוד התורה על כבוד הנאשם או המורשע.

ב.       כניסה לשטח בית הכנסת

כולם מוזמנים להשתתף בתפילות ולהתפלל עם הציבור. עם זאת, מי שהסתבכו בפשיעה מינית אינם רשאים לשוטט בשטחי בית ההכנסה או בחדרים הסמוכים לו, ללא הגבלה. אדם שהואשם בכל עבירת מין שהיא (כל עוד כתב האישום תלוי ועומד), או אדם שהורשע בעבירת מין כלשהי (כל משך תקופת היותו "על תנאי" לכל עבירה שהיא, או במשך חמש שנים ממועד המשפט, הארוך מביניהם), וכן מי שנדרש להירשם במרשם עברייני המין, כל עוד דרישת הרישום בתוקף (בארה"ב יש רישום של עברייני מין, המאפשר להישמר מפניהם):

(1) לא ייכנס לחדר המשחקים של הפעוטות, לחדר הנוער, או לכל מקום אחר המיועד באופן ספציפי לשימוש של קטינים (גם אם הייעוד לקטינים הוא על בסיס זמני);

(2) לא יהיה מעורב בכל פעילות עם פעוטות, פעילות בחדר נוער, ופעילות בכל מקום אחר המיועד במיוחד לשימוש על ידי קטינים (גם אם הייעוד הוא על בסיס זמני);

(3) לא ילך לשום מקום בבית ההכנסה שלא בלוויית מבוגר שאינו מוגבל באופן דומה במדיניות זו.

הפרה של מדיניות זו, תביא את הנאשם / המורשע להיות מסולק מבית הכנסת. על הפרה מעין זו, נשיא בית הכנסת יפתח בהליכים משפטיים, במידת צורך, בכדי למנוע מאותו אדם להיכנס לשטחי בית הכנסת.

 

Shul Policy Regarding Criminal Offenses

 

            Young Israel of Southfield (“the shul”), is determined to provide a safe environment for all who make use of its facilities and services.  The shul also seeks to preserve the honor of the institution and the Torah.  Accordingly, the shul adopts the following policies:

A.    Shul kibbudim

All are welcome to attend services and daven with the congregation.  Leadership roles, however, are special honors (“kibbudim”) that are not lightly dispensed.  These kibbudim include leading the congregation in tefilah, receiving an aliyah to the Torah, or receiving any form of honor that would normally require one of the shul’s gabbaim to distribute (e.g. [and without limitation to these particular examples], opening the Aron HaKodesh, hagbhah, glilah, carrying a sefer Torah).  The following principles apply:

(1)   No person accused of any crime carrying a possible penalty in excess of 93 days incarceration shall receive any kibbud, for as long as the charge(s) remain(s) pending.

(2)   No person convicted of any crime carrying a possible penalty in excess of 93 days incarceration shall receive any kibbud, for as long as that person is on probation to any court, or for five years from the date of sentence, whichever is longer.

(3)   This policy should be construed in a manner favoring the dignity of the Torah over the dignity of the accused or the convicted.

B.     Shul access

All are welcome to attend services and daven with the congregation.  However, those who are entangled in sex-crime proceedings are not at liberty to wander the shul or its premises without restriction.  A person accused of any sex crime (for as long as the charge[s] remain[s] pending), a person convicted of any sex crime (for as long as that person is on probation to any court, or for five years from the date of sentence, whichever is longer), and a person required to register on the Sex Offender Registry (for as long as that registration is required to be in effect):

(1)   Shall not enter the toddler room, youth/teen room, or any other place specifically designated for use by minors (even if that designation is on a temporary basis);

(2)   Shall not be involved in any activities in the toddler room, youth/teen room, or any other place specifically designated for use by minors (even if that designation is on a temporary basis);

(3)   Shall not go anywhere in the shul unless accompanied by an adult who is not similarly restricted by this policy.

Violation of any of these policies shall result in the accused/convicted being banned from the shul.  Upon such violation, the shul President shall institute legal proceedings, if necessary, to enjoin that person from entering shul property.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.c

קורס מקוון – התמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות (15)

על פגיעות מיניות והורות פעילה

הרשימה הקודמת עסקה בהצהרת משימה קהילתית. אך בסופו של דבר, אבן הבניין של הקהילה היא הפרטים שבתוכה. אם אתם מעדיפים לצמצם את אחריותכם למעגל המשפחתי, הרשימה הזו היא עבורכם.

"באחד מימי שישי הילדים יצאו לבד החוצה, באופן חריג", מספרת אם לילדים שנפגעו בשכונת נחלאות בירושלים. ימי שישי, יש לציין, מועדים לפורענות, כי האימהות טרודות בהכנות לשבת. "הילדים שלי סיפרו שהוא חיכה להם בחוץ, הוריד להם את התחתונים ונגע בהם. הם חזרו הביתה ואמרו: 'מישהו עשה לנו משהו לא צנוע'. רצתי החוצה וראיתי אותו. שאלתי אותו: "אתה ראית מישהו או משהו?" הוא הניד בראשו לשלילה, ובזה זה נגמר. חודשים הם לא אמרו לי שזה הוא, עד שהוא נעצר. רק אז הם סיפרו".

אחד התחומים שבו אנחנו מאד רוצים לקוות שהכול בסדר ושהכול ימשיך להיות בסדר, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות בתחום הזה, זה תחום הפגיעות המיניות.

יש משהו פאסיבי וקצת תמים בתקווה הזו שלא יקרה לילד שום דבר רע. בסופו של דבר החיים מורכבים, וישנם איומים כאלה ואחרים, וכדאי להתכונן אליהם מראש. לרובנו יש פוליסת ביטוח רכב, ופוליסת ביטוח חיים. זו צורה של ניהול סיכונים. אנחנו לא ממתינים עד שיקרה משהו, אלא מכינים תשתית לטיפול בסיכון אפשרי. תחום הפגיעות המיניות הוא בהחלט אחד התחומים שכדאי שנהיה בו מתוכננים מראש, שנכין תשתיות חינוכיות למניעת הפגיעה, ושננהל את הסיכונים האפשריים בצורה מושכלת.

הניהול הזה מחייב אותנו כהורים לעבור מהורות פאסיבית, כזו המקווה שהכול יתנהל על מי מנוחות להורות פעילה, המקדמת סיכונים אפשריים בעיניים פקוחות.

מומלץ שתשומת הלב שלנו כהורים תתרכז בשני תחומים עיקריים:

1. הקניית תפיסת עולם שתהפוך את ילדינו ל"קשים להשגה" לפוגעים פוטנציאלים.
2. שמירה פעילה.

מהם המרכיבים בחינוכו של ילד שעשויים להפוך אותו לקשה להשגה?

ראשית, אין ברירה, צריך לדבר עם הילדים שלנו על התופעה של אלימות מינית, לומר להם שיש ילדים, או מבוגרים שפוגעים בגוף שלהם לא רק באמצעות מכות, אלא באמצעות פגיעה באברים המוצנעים. זה נכון בכל גיל, וזה נכון לבנים ולבנות כאחד. אין לילד שום אפשרות להתגונן מתופעה שהוא כלל לא מודע אליה, ולכן אין שום אפשרות אחרת אלא לספר על התופעה הזו, גם במחיר אובדן התמימות. תמורת המחיר הזה אנחנו מרוויחים יצירת שפה של אמון עם ילדינו, שפה שבה "הכול על השולחן".

לאחר שהילד מכיר את התופעה, עליו לדעת שהגוף שלו הוא שלו. הוא גם צריך להיות מסוגל לומר את זה. איך אנחנו מייצרים אווירה כזו שבה ברור לו שהגוף שלו הוא שלו? אנחנו נאמר לו את זה שוב ושוב, אבל בנוסף לכך, גם אנו, כהורים, צריכים לכבד את העיקרון הזה. כשאני לוקח את הבן שלי לבריכה ומקפיץ אותו למעלה ולמטה, אשאל אותו מידי פעם: זה נעים לך? אולי זה מפחיד אותך? אולי זה גבוה מידי? כך גם כשמדגדגים אותו, וכן, גם כשסבא רוצה נשיקה. אם הגוף שלו הוא שלו, המשמעות היא שהוא מחליט לבדו מה נעים לו ומה לא. ייתכן שיהיו לזה מחירים של אי נעימויות, אבל תאמינו לי, זה שווה את זה.

המרכיב השני הוא "בלי סודות". מדובר בעיקר ביצירת אקלים, לא בקביעת חוקים. אנחנו מעוניינים ליצור עם ילדנו מגיל קטן מערכת של אמון כזו שבה הוא ידע שהוא יכול לספר לנו הכול. התגובות שלנו תמיד תהיינה מכילות ומעצימות. אנחנו לא נכעס עליו. אנחנו תמיד נפרגן לו ונחמיא לו, או אולי ננחם אותו. הוא תמיד ירגיש טוב יותר לאחר שסיפר. אקלים כזה של אמון יהפוך אותו לילד שמספר. וגם כאן, הוא צריך להיות גם מסוגל לומר שהוא ילד שמספר הכול להורים. זה בסדר שיש לילד או לילדה  דברים שהם שומרים לעצמם, אבל כשהילד מרגיש קבלה וכבוד יש סיכוי רב יותר שהוא יצליח לספר שניסו לפגוע בו, או שעשו לו משהו לא נעים.

שני המרכיבים האלה יהפכו את הילד שלכם ל"קשה להשגה". מחקרים מראים שפדופילים נוטים להתרחק מילדים אסרטיביים, ילדים שיודעים לומר: "הגוף שלי הוא שלי ואסור לך לנגוע בו", או מילדים שאומרים שיספרו להורים מה הוא עשה להם.

נוסיף, שילדים שיש להם קשיים חברתיים, ביישנות יתר, חוסר ביטחון עצמי וכדומה, עלולים להיות פחות אסרטיביים, מה שמעמיד אותם בסיכון גבוה יותר. מומלץ מאד לטפל בקשיים האלה, כדי להפוך אותם לפחות פגיעים.

התחום השני הוא השקעה הורית בשמירה על הילדים, פשוט כפי שזה נשמע – קשר עין עם הילדים בגן המשחקים, דלתות פתוחות בבית וכן הלאה. לאחרונה מדברים הרבה על הסיכונים ברשת האינטרנט. זה סיכון אחד שצריך לשמור מפניו. אך מעבר לכך צריך לדעת שפדופילים אינם אנשים ווירטואליים. הם אנשים ממשיים. את הפגיעות הקשות יותר הם יבצעו במפגש פיסי. נסו להיכנס לראש שלהם. היכן הם עלולים לנסות לפגוש את הילדים שלכם? גבר התחיל לעבוד במתחם של ילדים, במשרה שבדרך כלל מוחזקת בידי נשים? זו נורה אדומה. גבר מסתובב בגן המשחקים בשכונה מבלי שהוא משגיח על אף אחד? זו נורה אדומה. זה שווה אפילו צלצול למשטרה. חשבו פעמיים לפני שאתם הולכים לישון אחר הצהריים ומשאירים את הילד לבד. ישנם מקומות וזמנים מועדים לפורענות, ושעות שההורים ישנים הן אחד הזמנים הללו.

שני התחומים האלה, גיבוש האישיות של ילדיכם ושמירה ממשית עליהם אמורים לשפר את המוגנות של הצאצאים. זו עדיין אינה מוגנות הרמטית, אבל זו התחלה.

עכשיו המחיר. הזכרנו כבר את אובדן התמימות של הילד, כמחיר הכרחי. אך מעבר לכך, השקעה מסוג זה דורשת משאבים. שמירה על הילדים דורשת זמן וגם פיתוח נוסף של המודעות לאחריות ההורית. גם תשומת לב להרגלי המחשב שלהם דורשת זמן וריכוז. יצירת מערכת יחסים של אמון גם היא דורשת הפקדות בחשבון האמון המשפחתי. היא דורשת גם משאבי נפש רבים שלכם. יש לכם סדר יום. הוא כבר מלא. תצטרכו להוציא ממנו משהו בכדי ליישם את ההצעות האלה. ויחד עם זה, אנחנו המשענת האולטימטיבית של ילדינו. אנחנו שם בשבילם תמיד, והידיעה הזו מקילה עלינו לפנות מקום לדבר החשוב מכול, המוגנות שלהם.

שלכם
אודי
"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.c