שיטות של מאבק בלתי אלים בתקיפות מיניות בקהילה
איך נוקטים מאבק אפקטיבי בלתי אלים?
ברשימה הקודמת עמדתי על כך שבשונה מן ההליך הפלילי, שם העימות מתרחש בין המדינה לבין עבריין המין, ומבחינת המדינה הוא עימות לא עקרוני, הרי שבמסגרת הקהילה או הישוב מתנהל "עימות חריף" בין עבריין המין לבין קרבנותיו. עימות חריף אף פעם לא ייפתר באמצעות פשרה, גישור, או צדק מאחה. הוא דורש הכרעה.
לפני שאמנה את השיטות המקובלות למאבק בלתי אלים הננקט ב"עימות חריף", חשוב לציין את העיקרון היסודי של המאבק הזה. העיקרון הוא לא להגיע לידי עימות ישיר עם היריב. הדוגמה הידועה היא הטקטיקה הרוסית נגד נפוליאון. על המאבק להתנהל באותם מקומות שבהם היריב אינו מסוגל להגיב.
שלוש שיטות עיקריות ננקטו במהלך ההיסטוריה הרחוקה וגם הקרובה, בכדי לנסות להכריע עימותים חריפים באופן בלתי אלים. המאבקים הללו נכשלו לעתים, כשם שמאבקים אלימים נכשלו, ועם זאת פעמים רבות הם נחלו הצלחה.
השיטה הראשונה היא מה שמכונה "מחאה סימבולית". המחאה יכולה להתבטא בצורת מצעד, משמרת מחאה, לבישת צבעים מסוימים וכדומה. בתקופה שקדמה לגירוש גוש קטיף נקטו המתיישבים ותומכיהם בשיטה הזו, שבגללה כונו "הכתומים". המאבק כידוע נכשל, אולם הוא לא נכשל בגלל חוסר היעילות של השיטה, אלא בגלל שגיאה יסודית יותר – התפיסה שמאבק בלתי אלים עשוי להצליח רק באמצעות "המסת ליבם של המדכאים"' בניסוחו של שארפ. הטעות הזו באה יותר מאוחר לידי ביטוי בדבריהם של דוברים אחדים של המתיישבים שדברו על כך ש"לא הצלחנו להתנחל בלבבות". התפיסה הזו הובילה לעימות ישיר על הלבבות, כאשר המתיישבים מנסים להמס את הלבבות של החיילים בעוד הפסיכולוגים הצהליים והמפקדים עובדים על הקשיית הלב. בעימות הישיר הזה היה יתרון לגורמים הצבאיים, הן בתחכום של האמצעים הפסיכולוגיים שננקטו, והן בארסנל הסנקציות הישירות שבכוחו של מפקד להפעיל על חייל, ועל כן המאבק נכשל.
השיטה השנייה למאבק בלתי אלים היא אי שיתוף פעולה עם היריב ותומכיו. זה יכול להיות חרם צרכנים, מרד מסים ועוד.
השיטה השלישית היא שיבוש והפרת הפעולה השגרתית של המערכת. אחת הדוגמאות הבולטות היא בשדה החינוך, שם המגזר הציוני דתי משופע במוסדות חינוך שקמו מתוך מאבק בלתי אלים בדרך פעולה של בית ספר קיים.
איך כל זה מתקשר למאבק אפקטיבי בתוקפים מינית?
כל השיטות האלה ניתנות ליישום במאבק פנים קהילתי בתוקפים מינית. המטרה העיקרית של כל תוקף היא להשתיק את הנפגעים. להמשיך להיחשב בעיני הקהילה כאדם נורמטיבי, או כמשפחה נורמטיבית, על אף הסטייה החמורה. הרמן משרטטת דפוס של סדרת התנהגויות אופייניות שהיא פועל יוצא של המוטיבציה הזו:
"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו.
אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה" (טראומה והחלמה)
באופן כללי ניתן להבחין כאן בשתי אופציות פעולה של התוקף. האחת – השתקה של התקיפה המינית ושל כל מי שמעז לדבר עליה. זה נעשה באמצעות "הרדמה" של אנשי הקהילה, כאשר מספרים להם ש"העניין בטיפול של אנשי מקצוע", וזה נעשה גם באמצעות קשרים במשטרה, ובקשה של "טובה אישית" מהחבר השוטר שיתקשר לפלוני ויציע לו "עצה ידידותית" לרדת מהעניין. כאשר האופציה הזו לא פעלה, עוברים התוקף ותומכיו ל"תכנית ב". זו כוללת דה-לגיטימציה של הקרבן, דה-הומניזציה ומוסר כפול, במובן של הפיכת התוקף לקרבן, תוך התעלמות מן הקרבנות האמתיים.
חשוב להכיר במציאות. כמעט בכל תקיפה מינית הקהילה נחצית לשניים. האנשים הכוחניים יותר בקהילה יתמכו בפוגע או באנס. הם יתרצו את התמיכה הזו באופנים שונים, אבל ביסוד התמיכה נמצאת אהדה להתנהגות תוקפנית. האנשים המוסריים יותר יתמכו בנפגעת. מאחר שרמה מוסרית גבוהה איננה נוטה ללכת יחד עם כוחנות, לא מומלץ לנסות לפעול באמצעים כוחניים. הקו המנחה במאבק בדפוסי ההתנהגות שתוארו, המאפיינים את התוקף ואת תומכיו, הוא לעשות פשוט להפך.
איך עושים את זה בשיטות שתוארו לעיל?
אם התוקף ותומכיו מבקשים סודיות ושתיקה, על המתנגדים לדאוג לכך שהתקיפה תהיה על סדר היום הציבורי. אם נבחר ב"מחאה סימבולית" נוכל לעשות זאת באמצעות ענידת צמידים ירוקים שעליהם כיתוב: "אנחנו מאמינים לנפגעים". אפשר לארגן ימי עיון על תקיפה מינית, המיועדים למי שמעוניינים לבער את התופעה. אפשר גם להדביק סטיקרים על המכוניות עם הכיתוב הזה.
אם נבחר לפעול בשיטה השנייה, "אי שיתוף פעולה", שיטת הפעולה תהיה מותאמת לתפקידו של התוקף ותומכיו. אם הוא איש עסקים, לא נשתף איתו פעולה במישור העסקי. אם מדובר באיש פוליטי, נתמוך במתנגדיו, ואם מדובר באיש דת, לא נשתתף בדרשות שהוא נושא.
במסגרת השיטה השלישית – "שיבוש והפרה של פעולת המערכת" – ניתן להקים מוסדות חברתיים חדשים בקהילה, בהם ישותפו רק מי שמגנים בקול רם תקיפות מיניות. אפשר ליזום "מניין" חלופי, למי שבעיניכם ראוי להצטרף למניין. אם מוסדות יישוב משתפים פעולה עם השתקת התקיפה אפשר להקים וועדות חלופיות, וכך הלאה. כנגד הדה-לגיטימציה שעושים לנפגעות ניתן לערוך לתוקף משפט מבויים, שבו יעלו עדים ויעידו על הפעילות שלו להשתקת תקיפותיו, ובסופו יינתן גזר דין שיפורסם.
כל הצעדים הללו הם צעדים שאינם מתעמתים ישירות עם התוקף והמחנה האוהד אותו, ועם זאת, יש בכוחם להכריע את המאבק מבחינה מוסרית, ולגרום לעזיבת התוקף את הקהילה, כך שקרבנותיו לא יאלצו להיתקל בפרצופו המאיים והמחייך בין השבילים.
שלכם
אודי