אסטרטגיה
לסמוך על עצמכם ולא על אף אחד אחר
עיקרון יסוד: תכננו את העימות שלך כך שהצלחתו תהיה פועל יוצא של הסתמכות על כוחותיכם בלבד. זה היה המסר שהעביר צ'רלס סיוארט פרנקל לאיכרים האירים במהלך העימות על גובה שכר הדירה בשנים 1879-1880: "הסתמכו על עצמכם ולא על אף אחד אחר". מובן שיש מקום לבקש סיוע, אולם על המאבק להיות מתוכנן באופן שלא יהיה תלוי באחרים, שכן כל עוד המאבק תלוי רק בכוחותיה של הקבוצה הנפגעת עדיין יש סיכוי להצליח גם אם איש לא יגיש עזרה. אולם אם האחריות להצלחה או לכישלון הועברו ליד אחרים, כאשר הם אינם מספקים את הסחורה המאבק ייכשל (ג'ין שארפ).
במקרה של עימות על רקע תקיפות מיניות זהו מסר קשה לביצוע. הנפגעות או הנפגעים רואים את עצמם כקרבנות. הם זקוקים רגשית להכרה מצד הקהילה. ועם זאת, גם כאן הניסיון מאשר את העיקרון שאותו מלמד שארפ. כאשר הטיפול בתוצאות של תקיפות מיניות או במוגנות מפניהן נמסר ליד אחרים – אם זה לידי המשטרה, אם לידי מזכירות הקיבוץ, אם לידי הנהלת בית הספר – הוא בדרך כלל מתמסמס ונוחל כישלון. זהו כישלון שמוביל להכרה שאף אחד לא יעשה בשבילכם את מה שלא תעשו עבור עצמכם. לכן, מומלץ לאמץ את ההכרה הזו מלכתחילה.
כזכור, ברשימה הקודמת הגדרתי 4 שיטות פעולה:
א. המסרים שיקודמו על ידי הסברה הם:
- "פרסום והוקעה מכסימליים של התוקף", כולל שימוש באמצעי התקשורת.
- "אפס סובלנות להשתקה".
- סביבה של "אומץ מופגן" מצד מי שמסוגל לכך.
- עידוד מותקפות נוספות, בין של התוקף המדובר ובין של תוקפים נוספים הקיימים בקהילה (כולל בתוך המשפחה), לספר את סיפור התקיפה.
ב. איסוף נתוני התקיפה, בהנחה שהמספר הסביר שאליו נגיע הוא עשרות קרבנות לכל תוקף (כך עולה מעדויות שונות ומסטטיסטיקות).
ג. שיתוף מרכזי הסיוע בהקמת קבוצות תמיכה לנפגעות, וטיפול פרטני למי שתרצה.
ד. היעזרות במרכזי הסיוע בהחלטה האם להגיש תלונות במשטרה.
מאחר שאנחנו לא מעוניינים שהמאבק יהיה תלוי באחרים, לא נצפה שאחרים יעשו עבורנו את העבודה. ניתן להניח שאם מישהו יעשה את העבודה היטב אלו אנחנו, שמכירים את הבעיה ואת השיטות לקדם פתרון.
מאחר שכך, אין לנו שום עניין בקשר עם גורמים ציבוריים בהקשר הזה. המאבק לא יימסר למזכירות הישוב, לא לוועדה כזו או אחרת, ובוודאי שלא לסמכות רוחנית. כאן נדרשים אנשי שטח, ואנשי השטח הם אנחנו.
הרציונל העומד מאחורי האסטרטגיה
לפני שאנחנו מתחילים לפעול, יש לנתח את נקודות החוזק והחולשה שלנו ושל התוקף. נקודות החוזק: התוקף אינו מעוניין להתפרסם ככזה. הוא מעוניין להציג מצג שווא של אדם נורמטיבי. זאת בשונה מעבריינות רגילה, בה העבריינים מציגים את עצמם ככאלו ואף מתגאים בכך.
נקודת חוזק נוספת: לכל תוקף יש מספר רב של קרבנות. בדרך כלל הם אינם יודעים האחד על השני, אבל כאשר הנושא יצוף על פני השטח די זמן, הם יתגלו. קיים אפוא ייתרון מספרי לקרבנות על פני התוקף.
נקודות החולשה: קיים חוסר נכונות אוניברסלי להביט ברוע. כאשר זה מצטרף לקודים כאלה ואחרים של חברה סגורה (לדוגמה, "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ"), איתור קהל היעד לפרסום הופך להיות אתגר.
נקודת חולשה נוספת – חוק החיסיון. קיימים חוקים המגינים על תוקפים מינית כמו גם על פושעים אחרים, ואוסרים לגלות את זהותם. בתקופה האחרונה קיים טרנד לפיו עברייני מין תובעים את הקורבנות תביעת דיבה. בכנסת מקודם הליך חקיקה נגד האפשרות הזו, אולם בינתיים האפשרות הזו קיימת, וצריך לקחת אותה בחשבון.
עם זאת, את נקודת החולשה הזו ניתן להפוך לנקודת חוזק, שכן לא חל חיסיון על פרסום עצם קיומו של המשפט, וניתן לדווח אודותיו, ובכך לפרסם את התוקף.
חוק החיסיון מגביל אותנו אפוא לקהל יעד הנמצא בסיכון מפני התוקף. פרסום לקהל יעד זה אינו חוסה בהגנת חוק לשון הרע וחוקי החיסיון, כפי שכתבתי ברשימה בבלוג שלי –http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_20.html.
מסיבה זו, האסטרטגיה צריכה להיות מכוונת לחתירה בלתי מתפשרת למוגנות וטיפול. בשום אופן אין לוותר על הזכות לטיפול ועל הזכות למוגנות. זכויות אלו מוגנות במשפט ובערכי המוסר, והיחידים שרוצים למנוע אותם הם התוקפים עצמם. הפרסום יבוא ממילא. אנחנו איננו מתרכזים בו כנושא, מפני שהוא סוג של מלכודת מבחינתנו. עצם העובדה שהנושא הזה הפך להיות על סדר היום הציבורי בגלל הצרכים הטיפוליים לא יאפשר להשתיק ולטייח אותו.
הצעה לגיבוש אסטרטגיה
מה שאני כותב כאן הוא כמובן רק דוגמה. צריך תמיד להתאים את האסטרטגיה לאופי ההתמודדות הספציפית.
שלב א – גיוס האנשים שמגלים נכונות לקחת חלק פעיל בתהליך. צריך לזכור שקיים פער משמעותי בין מי שמצדד בנפגעות לבין מי שמוכן לפעול. זהו פער שקיים בתחום גיבוש העמדות בכלל, ובוודאי שהוא קיים בתחום הזה.
שלב ב – למנות איש קשר עם מרכז הסיוע שנבחר על ידכם.
שלב ג – איתור נפגעים ונפגעות בקהילה. זה עשוי להיות החלק הקשה, ונדרש תחכום מסוים. אחת האפשרויות היא להזמין סדנה בנושא "שמירת הסוד" ממרכז הסיוע, או ממי שמתמחה בהעברת סדנאות מסוג זה, ולהשתמש בכך כטריגר לנפגעות ונפגעים להיפתח.
שלב ד – משנוצרה קבוצה אפשר ליצור סולידריות פנימית באמצעות סימון מוסכם. עדיין לא להפגין אותה כלפי חוץ. זה יכול להיות צמיד בצבע מסוים שענדו בני המשפחות הנפגעות.
שלב ה – סדנאות מתקדמות, וטיפול פרטני למי שתרצה. בשלב הזה כבר נדרש גיוס תקציב.
שלב ו – התארגנות ליצירת תחושת מוגנות במרחב הציבורי. זה יכול להתחיל בכך שלא נותנים לנפגעת ללכת לבד. כשהתוקף מתקרב אליה באופן פרובוקטיבי, כפי שתוקפים נוהגים לעשות, המלווים צועקים עליו.
וכן הלאה…
אתם יכולים לראות שאין מדובר כאן בצעדים דרסטיים. להפך. מדובר בבנייה הדרגתית של הכוח השפוי בקהילה, כאשר התמדה ופיתוח הכיוונים האלו יוביל בסופו של דבר לשני דברים:
א. לתחושת מוגנות של הנפגעות והנפגעים במרחב הציבורי.
ב. הנפגעות תקבלנה הכרה בפגיעה, הכרה שנדרשת לשם ריפוי והשבת תחושת הסדר בעולם על כנו.
שלכם
אודי
פגיעות מיניות, פוקחים עיניים 