עימות שאינו ניתן לגישור

על פי ג'ין שארפ, אנחנו מבחינים בין שני סוגים של עימותים: ישנם עימותים שניתן ליישב אותם בדרכים "עדינות" של פשרה, פיוס, גישור וכדומה. כך הוא בעימותים הנוצרים בעקבות מחלוקת בנושאים שאינם יסודיים לאף אחד מן הצדדים. אחד הצדדים יזם את העימות מתוך תפיסה שהוא יכול להשיג הישגים באמצעות הפעלת כוח. כשמתברר לו שהצד השני מפעיל כוח שכנגד, הוא מסכים לפיוס או פשרה, היות שמדובר בעניין שאינו מהותי עבורו, מחיר הפשרה נמוך ממחיר מאבק מתמשך.

המצב שונה כאשר מדובר בעניין יסודי עבור אחד הצדדים. עימותים כאלו מכונים "עימותים חריפים", והם אינם מתאימים לפתרון של פיוס או פשרה. אם נתבונן על עימות בין שני צדדים שהתעורר בשל טענות על תקיפה מינית, בדרך כלל, עבור המתלוננות, או המתלוננים, מדובר ב"עימות חריף". העוול שנעשה להם לא ניתן לסליחה, ועל כן הוא גם לא ניתן לפשרה או לגישור. מבחינת התוקף, המטרה היא להשתיק את הפרשה. לכן, הוא ידחף להליכי גישור ופישור למיניהם. אגב, גם מבחינת בית המשפט האינטרס הוא להזיז את ההליך הצידה, בכדי למנוע עומס עבודה מהמערכת המשפטית. בית המשפט אינו רואה בקיום הליך השיפוט עניין יסודי, או ביטוי לקיומם של ערכי הצדק וכדומה. לכן בית המשפט דוחף את הצדדים פעמים רבות להליכי גישור. אלו כאמור אינם מתאימים כלל לעימות הזה, אשר מבחינת המתלוננת הוא "עימות חריף".

במקרים המועטים (1% – 3% מסך התלונות, על פי המשטרה) שבהם מדובר בעלילה, בהחלט ייתכן שעבור מי שהעלילו עליו יהיה מדובר ב"עימות חריף", בעוד המתלוננים יעדיפו לסיים את העימות בפשרה.

על כל פנים, ב"עימותים חריפים", לפחות צד אחד מאמין שהעימות ישרת את ערכי הצדק והיושר, או ערכים אחרים שמבחינתו נכון להילחם עבורם, ואסור להתפשר עליהם. מבחינתו, תבוסה, כניעה, או אפילו פשרה תחשב כאסון של ממש. במרבית ה"עימותים החריפים", הן אילו שמתרחשים מסיבות מוצדקות והן אלו שלא, הטקטיקה הננקטת היא טקטיקה של "הורדת ידיים", כלומר הפעלת כוח. התקווה של מפעיל הכוח היא שהפעולה הזו אכן תכריע את המערכה. כאשר מדובר במערכות פוליטיות, המלחמה ואמצעי אלימות דומים משמשים כסנקציה האולטימטיבית. על פי אמונתם של יוזמי המלחמה, המערכה היא סביב ערכים חשובים וצודקים.

בעימותים הנסובים על ערכים יסודיים, נאיבי לחשוב שפשרה או גישור יפתרו את העימות. הנסיונות לקדם את ההליך של "צדק מאחה" כתחליף להליך הפלילי מבוססים ככל הנראה על כך שממילא בהליך הפלילי נפגע העבירה אינו צד משפטי. מדובר בהליך בין המדינה לעובר העבירה, ומבחינת המדינה ככל הנראה מדובר בעימות על ערכים שהיא מוכנה תמורת מחיר מסוים לוותר עליהם.

ברור אפוא שתקיפה מינית, מנקודת ראותה של הנתקפת, היא עילה ל"עימות חריף".  מדובר בעניין יסודי שלא ניתן להתפשר עליו, ואף לא ניתן להתגמש בקשר אליו. עם זאת, מדובר בעימות נגד יריב עדיף מבחינת רמת האלימות והבריונות שלו. אני לא מדבר רק על התוקף והנתקפת עצמם. קבוצת הבריונים המקיפה לרוב את התוקף מיומנת במאבק אלים הרבה יותר מאשר קבוצת לוחמי הצדק העומדת לצד הנפגעים. מבחינה זו, הפעלת כוח כזה או אחר במאבק הזה תהיה בלתי יעילה. אם הנתקפת תתלונן על אונס האנס יגיש תביעת דיבה, יאיים פיסית ומשפטית עליה ועל קבוצת התומכים בה, וינצל את קשריו במוסדות השלטון בכדי להמשיך ולתקוף. במקרים כאלו, מבחינת לוחמי הצדק,  על העימות להתעלות מעל לרמת העימות הכוחני. על דגל המאבק להיות דגל ערכי,  ועל המאבק לשאת אופי מחאתי ובלתי כוחני, כזה המדגיש את ערכי הצדק, ובז לערכי השקר והאלימות של הצד התוקף.

על הטקטיקה של מאבקים מסוג זה, ברשימה הבאה.

שלכם

אודי

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/