העיוורון לרוע, או: מעט מן האור לא עושה הרבה

רוב האנשים לא רואים פגיעות מיניות. על אף שאחד משישה ילדים ואחת משלוש או ארבע נשים נפגעת מינית, מדובר בתופעה שמרבית האנשים עיוורים כלפיה;  זה משהו שנמצא לגמרי מחוץ לעולם המושגים שלהם.

מדוע זה כך? כיצד תופעה כל כך רחבת היקף, תופעה שרופאים, מטפלים, אנשי חוק ועוד נתקלים בה מידי יום ביומו, הופכת להיות שקופה?

יש לכך מספר תשובות. היום אכתוב על אחת מהן – הרצון האוניברסלי שלא לראות רוע, לא לשמוע עליו, ולא לדבר עליו. אנשים לא אוהבים לפגוש ברוע. כאשר לא פוגשים אותו, זה נותן מקום לאמונה שהוא לא קיים, לפחות לא בכמות שטוענים שהוא קיים. לכן, כאשר  שומעים על רוע, אינסטינקטיבית אנשים מסיבים את עיניהם. כאשר מישהו מתעקש ושם לנגד עיניהם את המציאות העגומה, הם יאמרו שאינם מאמינים.

נדמה לי שהמקום הגדול שתופסת בחיינו האמרה של רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", נובעת מהרצון האוניברסלי, שלא להביט בחושך. הטענה היא  שאין כל צורך להביט בחושך. די ליצור עוד אור.

הרעיון מקבל חיזוק לכאורה מדברי הרב קוק (ערפלי טוהר):

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חכמה".

אולם, כאשר אנחנו מדברים על מוגנות של קהילה, או על טיפול בפגיעה מינית שהתגלתה בתוכה, יישום הרעיון של הגברת האור מתברר כבלתי אפקטיבי בעליל. יותר מכך, יישום כזה של הרעיון משקף הבנה מוטעית שלו.

סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מדבר על יחסי גומלין שלנו עם שני מעגלים – מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה. מעגל ההשפעה, הוא הסך הכול של הדברים בחיינו שיש לנו שליטה עליהם. מעגל הדאגה הוא אותה קשת תחומים שעליה אין לנו כל שליטה – החוב הלאומי, הזכייה באליפות של קבוצת כדורגל מסוימת ועוד.

מטבע הדברים, בדרך כלל מעגל הדאגה גדול ממעגל ההשפעה, כמו שזה בציור (אם כי לא תמיד).

לכך מתקשרים שני מונחים נוספים – פרואקטיביות וריאקטיביות. פרואקטיביות, הוא מסביר, משמעותה נרחבת יותר מאשר לקיחת יוזמה גרידא. המשמעות של המונח הזה היא שכבני אדם אנחנו אחראים לחיינו. מטבענו אנחנו פרואקטיביים. לכן אם חיינו אם פועל יוצא של נסיבות החיים, זה פשוט משום שבחרנו להעצים את כוחן של הנסיבות לשלוט בחיינו. כאשר אנחנו עושים כך, אנחנו נעשים ריאקטיביים – אנשים המגיבים לסביבה.

אנשים ריאקטיביים מונעים בכוח הרגש, הנסיבות, התנאים והסביבה. אנשים פרואקטיביים לעומת זאת, מונעים מכוח ערכים שנבחרו על ידם בקפידה.

ההבדל במידת האפקטיביות, בין אנשים פרואקטיביים לאנשים ריאקטיביים, טוען קובי, הוא 5000%.

ההבדל מתבטא גם בשפה. שפתם של אנשים ריאטיביים משחררת אותם מכל אחריות – "אני פשוט כזה"; "זה הגורל שלי"; "אילו רק היה מתחלף הבוס שלי"; "אין לי ברירה, אני חייב לעשות זאת".

אנשים פרואקטיביים לעומת זאת אומרים: "הבה נבחן את החלופות". "אנסה גישה אחרת". "אבחר תגובה הולמת".

לטענתו של קובי, אנשים פרואקטיביים נוטים להתמקד במעגל ההשפעה. הם עובדים על הדברים שלגביהם יש להם מה לעשות. האנרגיה שלהם חיובית מטבעה, והיא גדלה ומתחזקת ומרחיבה את מעגל ההשפעה שלהם.

לעומת זאת, אנשים ריאקטיביים ממקדים את מאמציהם במעגל הדאגה. הם מתמקדים בחולשות של אחרים, בבעיות הסביבה ועוד. הפעילות במעגל הדאגה מעצימה את כוח הנסיבות לשלוט בחיינו.

עכשיו לענייננו.

כללי המוסר, האנושיים והאלוקיים דורשים מאתנו לקחת אחריות מוסרית על מלוא שטחו של מעגל ההשפעה שלנו. בנוגע לאותם תחומים הנמצאים במעגל ההשפעה שלנו, אנחנו אמורים לפעול באופן מעשי ואפקטיבי.

הביטוי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" נאמר בנוגע למעגל הדאגה. אני יכול לנסות לתקן משהו גם במקום שאין לו בו השפעה ישירה, באמצעות הפצת אור בעולם. כך לדוגמה כותב בעל התניא (ליקוטי אמרים, לב):

"ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים".

במעגל ההשפעה של אדם, טוען בעל התניא, נמצאים חבריו הקרובים. לגביהם אין די ב"מעט מן האור". אדם נדרש להוכיח אותם על מעשים לא ראויים, ואפילו לשנוא אותם שנאה פעילה. מי שאינו שייך למעגל החברים הקרוב נמצא רק במעגל הדאגה. את אלו אפשר לנסות למשוך באהבה, ואולי זה יפעל, אולי לא. גם הוספת הצדק של "הצדיקים הטהורים" מכוונת למעגל הדאגה. במעגל ההשפעה הצדיק נדרש למחות באופן פעיל על הרשעה.

הניסיון אם כן, ליישם עת הכלל של בעל חובות הלבבות במעגל ההשפעה, נובע מטעות בהבנת הכלל הזה.

אם נחזור לדבר על הקהילה, זו נמצאת במעגל ההשפעה של כל אחד מחבריה. בנסיבות מסוימות, בשל תפקידו או בשל מערכות יחסים, אדם נמנע מלפעול בצורה אפקטיבית אפילו לגבי נושאים הנמצאים במעגל ההשפעה שלו. זהו מצב, טוען סטיבן קובי, המשקף קוצר ראיה רגשי, וסגנון חיים ריאקטיבי ואנוכי, המתמקד במעגל הדאגה. אצל אנשים פרואקטיביים, גודלו של מעגל הדאגה שווה לפחות למעגל ההשפעה, וברוב המקרים, הוא גדול יותר, ומבטא את התחומים הנוספים שעליהם הם שואפים להשפיע.

בהקשר של פגיעות מיניות, בהסבת עיניים מן הרוע מבטאת את אותה אנוכיות וקוצר ראייה רגשי של אנשים ריאקטיביים. התוצאה היא קהילה לא מוגנת, ונפגעות שאינן מטופלות. אנשים פרואקטיביים אמורים להסתכל לרוע :"בלבן שבעיניים". הם מודעים לכוחם להתמודד עמו והופכים את הקהילה למקום מוגן יותר.

שלכם

אודי

"הרב של הנפגעים"

http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/